לינקולן משחרר העבדים – חלק א’

אברהם לינקולן (אותו משחק דניאל דיי לואיס בסרט “לינקולן”) נולד בקנטקי למשפחת איכרים אמידה שירדה מנכסיה. כאשר היה בן שבע עברה משפחתו לאינדיאנה, וב- 1830 לאילינוי. בגיל תשע התייתם מאמו, וחי עם אביו בחווה. בילדותו, לינקולן למד שנה אחת בבית הספר ובהמשך רכש ידע באמצעות קריאה ולימוד עצמי. בבגרותו עבד לינקולן כחנווני, כדוור, שירת בצבא למשך תקופה מסויימת, ובסופו של דבר הכשיר עצמו כעורך דין. הוא הוסמך כעורך דין בשנת 1836.

בשנת 1842 התחתן לינקולן עם מרי טוד (אותה משחקת סאלי פילד בסרט “לינקולן”), בתם של רוברט ואליזבת טוד מקנטקי. בשונה מלינקולן, שהיה בן איכרים, מרי טוד הייתה בת למשפחה אמידה. אביה היה איש עסקים וחבר מכובד בחברה הגבוהה. מרי חונכה בבית ספר פרטי, ורכשה השכלה נרחבת במונחי התקופה. היא היתה דעתנית והתעניינה בפוליטיקה. בניגוד לטבעו האיטי והמיושב של לינקולן, מרי היתה פזיזה ורגשנית. לינקולן נהג להתנצל בפני אנשים עליהם שפכה מרי את כעסה. על אף שבני הזוג לינקולן היו ידועים באהבתם העמוקה אחד לשני, יחסיהם סבלו עליות ומורדות, בעיקר לאור מותם בטרם עת של שניים מארבעת ילדיהם. רק בן אחד מבין ארבעת ילדיהם הגיע לגיל בגרות.

טבעה הרגשני והמוחצן של מרי טוד גרם לכך שלעיתים נתפסה התנהגותה כלא רציונלית, וכפועל יוצא היא לא היתה אהודה בקרב החברה הגבוהה בוושינגטון. עיתוני התקופה לעגו למרי טוד בשל השיפוץ שביצעה בבית הלבן (שלא שופץ מאז 1813), וטענו שהיא מבזבזת את כספי הציבור בעת מלחמה. מאחר וחלק מקרובי משפחתה שירתו בצבא הקונפדרציה, במהלך מלחמת האזרחים נפוצו שמועות שהאשימו את מרי טוד בריגול. לאחר רצח בעלה, באפריל 1865, סבלה מרי טוד מדיכאון שהתווסף על דיכאונה בעקבות מות ילדיה.

בראשית דרכו כפוליטיקאי, נבחר לינקולן לסנאט מטעם מדינת אילינוי. בשנת 1860 נבחר כמועמד מטעם המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. באותה שנה נבחר לנשיא. לפני כניסתו לתפקיד והשבעתו כנשיא הכריזה דרום קרולינה על פרישתה מהאיחוד.

בנאום ההשבעה שלו בוושינגטון ביקש לינקולן להרגיע את חששותיו של הדרום:

אין לי כל כוונה, ישירה או בלתי ישירה, לפגוע במעמדה של העבדות במדינות בהן היא קיימת. דומני כי אין לי כל זכות חוקית לכך ואף אין בדעתי לעשות משהו בכוון זה.

הפרישה של מדינות הדרום מהאיחוד אינה חוקית, ועם זאת לא אשתמש בכוח בשום מקום נגד שום איש, אלא רק כדי להחזיק ברכוש ובמקומות ששייכים לממשלה לשמור עליהם ולהשתמש בהם, וכן לגביית מסים

לינקולן היה ידוע ביכולת הנאום שלו. נאום גטיסברג הוא אחד הנאומים הידועים, הנלמד עד היום כדוגמה לרטוריקה מבריקה. הנאום ניתן ב-19 בנובמבר 1863 בבית הקברות הלאומי לחיילים בגטיסברג, פנסילבניה, ארבעה וחצי חודשים אחרי קרב גטיסברג, מן הקרבות המכריעים של מלחמת האזרחים:

העולם ישית ליבו מעט, אף לא יזכור לאורך ימים את שאנו אומרים כאן, אך לעולם לא יוכל לשכוח את שהם עשו כאן. מוטב הוא כי אנו החיים, נקדיש עצמנו כאן למלאכה הלא גמורה אשר הם נשאו אותה עד עתה באצילות כה רבה.

מוטב כי אנו כאן נקדיש עצמנו למשימה הכבירה הניצבת עדיין בפנינו – כי ממתים עטורי תהילה אלו נשאב מסירות רבה יותר למטרה שעבורה נתנו הם את מלוא מסירותם האחרונה, כי נגמור אומר שמתים אלו לא לשווא מתו, שאומה זו, תחת האל, תזכה ללידה חדשה של חופש, וכי ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם, לא תכלה מן הארץ.

מלחמת האזרחים האמריקאית נמשכה ארבע שנים (1861-1865), וגבתה כ- 600,000 אבידות שהיוו כ- 2% מאוכלוסיית ארה"ב באותה התקופה. קרוב ל- 50% מהנופלים לא זוהו. זהו המספר הגבוה ביותר של חללי מלחמה בכל המלחמות בהן היתה מעורבת ארה"ב. מימדי ההרג העצומים נבעו בעיקר מפיתוח אמצעי לחימה חדשים. פיתוח של רובים הניתנים לטעינה מהירה, וקליע חדש (Minie ball) גורמו להרג עצום בקרבות, משום שלמרות הטכנולוגיה החדישה באמצעי הלחימה, שיטת הלחימה נותרת מסורתית. הכוחות נפרשו זה מול זה בשדה הקרב, ובדומה למטווח ברווזים, החיילים נקצרו למוות על ידי הרובים והקליעים החדשים.

לינקולן גייס את היכולת התעשייתית של מדינות הצפון, והשתמש באופן מושכל בטכנולוגיות חדישות. לינקולן חתם על עסקה עם בעלי הרכבות לפיה מערכת הרכבות תעבור לשליטה ממשלתית. הרכבת הופכה לאחד מכלי המלחמה, ואיפשרה ללינקולן להעביר גייסות ואספקה במהירות. במהלך המלחמה, לינקולן הרחיב את רשת מסילות הרכבת. לעומת הצפון, רשת מסילות הברזל שעמדה לרשות מדינות הדרום היתה מצומצמת ונשארה בבעלות פרטית. לינקולן התייחס לתעשייה כחלק מהמאמץ המלחמתי, וכפועל יוצא כושר הייצור גוייס לטובת צרכי המלחמה, מייצור מדים ועד ייצור קליעים.

לינקולן יצר חדר מלחמה שהיווה בפועל מרכז עצבים של הקרבות. הוא השתמש בטלגרף כדי להעביר הודעות במהירות וביעילות. קווי הטלגרף הוקמו במקביל למסילות הרכבת, ולפי דרישתו של לינקולן, כל קווי הטלגרף היו נתונים לשליטת הצבא. במידת הצורך, לינקולן הוציא פקודות ישירות לגנרלים שלו, והנחה אותם כיצד והיכן לנהל את הקרבות. הדרום, לעומת זאת, מעולם לא השתמש בכוחו של הטלגרף, ולא יצר מפקדה מרוכזת אחת. בשונה מלינקולן וגנרל גרנט, לגנרל לי (המפקד העליון של כוחות הדרום) לא היתה ראיה כוללת של הקרבות.

למרות שמלחמת האזרחים, עבור לינקולן, נועדה בראש ובראשונה לשמר את האיחוד בין מדינות ארה"ב, מהר מאוד הפכה העבדות לסוגיה מרכזית. עבור לינקולן הצהרת האמנציפציה היוותה חלק מאסטרטגיה צבאית שנועדה להביא לכניעת מדינות הדרום. בעקבות ההצהרה הצטרפו כ- 200,000 חיילים שחורים לכוחות הצפון, כח צבאי שתרם לחיזוק כוחן של מדינות הצפון. בפועל, ההשתתפות בלחימה נתנה לשחורים תחושת כבוד וערך. עבור מדינות הדרום, הצהרת האמנציפציה חיזקה את אמונתן שמטרתו של לינקולן היא להרוס את דרך החיים הדרומית. עבור מתנגדי העבדות במדינות הצפון, המלחמה הפכה למלחמה לשיחרור העבדים.

לינקולן נרצח כשבוע לאחר סיום מלחמת האזרחים, על ידי ג'ון וילקס בות', שתמך בקונפדרציית מדינות הדרום. הרצח היה חלק מניסיון נואש לחסל את צמרת השילטון ולשנות את מערך הכוחות באופן שישיב את מעמדן של מדינות הדרום.

מטרתי העליונה במלחמה זו היא להציל את האיחוד… לו הייתי יכול להציל את האיחוד מבלי לשחרר עבד אחד, הייתי עושה זאת. לו הייתי יכול להציל את האיחוד על ידי שיחרור כל העבדים, הייתי עושה זאת. לו הייתי מציל את האיחוד בכך שהייתי משחרר חלק מהעבדים ואחרים היו נותרים בעבדותם, הייתי עושה זאת. אני עושה פחות [בסוגיית העבדות] כשאני מאמין שמעשי פוגעים באיחוד, אני עושה יותר [בסוגיית העבדות] כשאני מאמין שמעשי תורמים לאיחוד (מתוך: מכתבו של לינקולן להוראס גרילי, 1862)