jump to navigation

לינקולן משחרר העבדים – חלק ב’ 31 במרץ 2015

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, דרמה.
Tags: , , , , , , , ,
add a comment

הסרט "לינקולן" (2012) מתמקד בתקופה שבין ינואר 1865 ועד אפריל 1865. לינקולן (דניאל דיי לואיס) נבחר לתקופת נשיאות שניה (בשנת 1864) ומגייס את כל מרצו להעברת התיקון ה- 13 לחוקה האמריקאית:

לא תתקיים עבדות או העסקה בכפייה – למעט ענישה על פשע שהאדם יורשע בו על פי דין – בתחומי ארצות הברית, או בכל מקום הנתון לשיפוטן

התיקון ה- 13, המבטל את העבדות בארצות הברית, התקבל ב- 18 בדצמבר 1865. הליך סיומה של העבדות בארצות הברית החל בהצהרת האמנציפציה של אברהם לינקולן בשנת 1863. הצהרת האמנציפציה התייחסה רק לעבדים במדינות הקונפדרציה, בתקופת המלחמה, ואילו עבדים במדינות שנשארו באיחוד נותרו עבדים עד שהתיקון ה- 13 לחוקה נכנס לתוקפו.

הצהרת האמנציפציה משנת 1863 איפשרה לשחורים להלחם, אך לא העניקה להם זכויות כל שהן. הבסיס החוקי שאיפשר את ההצהרה היה החרמת רכושו של האוייב (במקרה זה העבדים) במהלך מלחמה. לינקולן, שהתנגד לעבדות, השתמש בחוק שאיפשר החרמת רכוש, אך עמד על כך שהממשל הפדרלי צריך לצאת בחקיקה ברורה שתאכוף את ביטול העבדות, שיחרור העבדים ושינוי חוקי העבדות במדינות הדרום.

לפני שנתיים הצהרתי שהשחורים משוחררים. אם לא יהיה תיקון לחוקה, סמכויות המלחמה יתבטלו. היתכן שהעבדים ששוחררו, ישלחו שוב לעבדות?

מנקודת מבטו של לינקולן, בחירתו מחדש מעידה על תמיכתו של העם במהלך לביטול חוקתי של העבדות.

הסרט פותח במפגש בין לינקולן לבין חיילים, ביניהם חיילים שחורים. החיילים השחורים מתייחסים לאפליה הגזעית הממשיכה להתקיים גם בצבא הלוחם, בין השאר, למען ביטול העבדות. בהמשך מצטטים החיילים חלקים מתוך נאום גטיסברג.

Lincoln-movie-3 הסרט לא מתייחס להרואיקה של מלחמת האזרחים, וגם לא מנציח את המיתולוגיה סביב דמותו של לינקולן, אלא מתמקד ביחסיו של לינקולן עם אשתו ועם בניו, ובפוליטיקה של מאחורי הקלעים שהובילה לקבלת התיקון ה- 13 לחוקה.

הנרטיב של הסרט מתמקד בלינקולן האדם, אך במידה רבה מעצב אותו כמי ששיחרר את העבדים. במובן זה יש בסרט פטרונות מסויימת לפיה האדם הלבן הוא ששיעבד את השחורים, והאדם הלבן הוא ששיחרר אותם.

בפועל, לינקולן השתייך לזרם מתנגדי העבדות (Anti-Slavery) שקראו לשחרור העבדים מטעמי מוסר, אך תמכו ביישובם מחדש באפריקה. לעומתם, מבטלי אי-השיוויון (Abolitionists) תמכו במתן שיוויון זכויות, כולל זכויות הצבעה, לשחורים, ובאינטגרציה חברתית מלאה בין שחורים לבין לבנים. זרם רדיקלי זה מיוצג על ידי תדאוס סטיבנס (טומי לי ג'ונס), שמתבקש להצניע את עמדותיו הקיצוניות על מנת לאפשר את קבלת התיקון לחוקה.

– המצפן הפנימי שאמור לכוון את הנפש אל הצדק התנוון לכדי חוסר תפקוד אצל הגברים והנשים הלבנים בצפון ובדרום בגלל נכונותם לשאת את העוול של העבדות. האנשים הלבנים לא יכולים לשאת את המחשבה של חלוקת העושר של המדינה הזאת עם השחורים, אומר סטיבנס הרדיקלי ללינקולן

– למדתי שמצפן יכוון אותך לכיוון צפון, אבל לא יתן לך עצה בנוגע לביצות והמדבריות שעליך לעבור בדרך. אם אתה דוהר קדימה בחיפוש אחר ייעודך, מה תשיג אם תטבע בביצה? מה יעזור לך לדעת היכן כיוון צפון? שואל לינקולן, איש הפשרות, בתשובה

לינקולן מוצג כאדם הבוחר בחיים על פני עקרונות. הוא מסכים לתת חנינה לעריק בן 16 שפצע את סוסו כדי להתחמק מהקרבות. המלחמה עוד מעט מסתיימת, הוא אומר, איזו תועלת תצמח מעוד גופה?

בנוסף על סצנת הפתיחה, קולם של השחורים נשמע דרך דמותה של גב' קקלי, המשרתת השחורה (שהיתה בעבר שפחה). בזמן המאבק למען התיקון ה- 13 אומרת גב' קקלי ללינקולן שהיא מעריכה את המאמצים הנעשים לקראת ההצבעה על התיקון:

– האם את מפחדת ממה שמצפה לבני עמך? שואל אותה לינקולן

– רבים לא רוצים בנו. מה עמדתך? עונה גב' קקלי בשאלה

– אני לא מכיר אותך ואת בני עמך יותר משאני מכיר אנשים אחרים. אני אתרגל אליכם. מה שתהיו עבור האומה, איני יודע

– שחורים נלחמו עבור חירות מאז ששועבדו, אף אחד לא שאל מה יהיה לאחר החירות. החירות היא ראשונה במעלה. הבן שלי נהרג במלחמה, בשם החירות. אני אמא שלו. זה מה שאני עבור האומה. מה צריך עוד?

בסופו של מהלך פוליטי נכלולי, התיקון ה- 13 לחוקה עובר באמצעות שוחד פוליטי ומגוון עבירות על החוק. הנשיא, שכונה "אייב הישר", היה מציאותי מספיק כדי להכיר בצורך לעבור דרך ביצות כדי להגיע למטרה.

לינקולן משחרר העבדים – חלק א’ 30 במרץ 2015

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, דרמה.
Tags: , , , , , , , , , , ,
1 comment so far

אברהם לינקולן (אותו משחק דניאל דיי לואיס בסרט “לינקולן”) נולד בקנטקי למשפחת איכרים אמידה שירדה מנכסיה. כאשר היה בן שבע עברה משפחתו לאינדיאנה, וב- 1830 לאילינוי. בגיל תשע התייתם מאמו, וחי עם אביו בחווה. בילדותו, לינקולן למד שנה אחת בבית הספר ובהמשך רכש ידע באמצעות קריאה ולימוד עצמי. בבגרותו עבד לינקולן כחנווני, כדוור, שירת בצבא למשך תקופה מסויימת, ובסופו של דבר הכשיר עצמו כעורך דין. הוא הוסמך כעורך דין בשנת 1836.

lincoln-movie-2 בשנת 1842 התחתן לינקולן עם מרי טוד (אותה משחקת סאלי פילד בסרט “לינקולן”), בתם של רוברט ואליזבת טוד מקנטקי. בשונה מלינקולן, שהיה בן איכרים, מרי טוד הייתה בת למשפחה אמידה. אביה היה איש עסקים וחבר מכובד בחברה הגבוהה. מרי חונכה בבית ספר פרטי, ורכשה השכלה נרחבת במונחי התקופה. היא היתה דעתנית והתעניינה בפוליטיקה. בניגוד לטבעו האיטי והמיושב של לינקולן, מרי היתה פזיזה ורגשנית. לינקולן נהג להתנצל בפני אנשים עליהם שפכה מרי את כעסה. על אף שבני הזוג לינקולן היו ידועים באהבתם העמוקה אחד לשני, יחסיהם סבלו עליות ומורדות, בעיקר לאור מותם בטרם עת של שניים מארבעת ילדיהם. רק בן אחד מבין ארבעת ילדיהם הגיע לגיל בגרות.

טבעה הרגשני והמוחצן של מרי טוד גרם לכך שלעיתים נתפסה התנהגותה כלא רציונלית, וכפועל יוצא היא לא היתה אהודה בקרב החברה הגבוהה בוושינגטון. עיתוני התקופה לעגו למרי טוד בשל השיפוץ שביצעה בבית הלבן (שלא שופץ מאז 1813), וטענו שהיא מבזבזת את כספי הציבור בעת מלחמה. מאחר וחלק מקרובי משפחתה שירתו בצבא הקונפדרציה, במהלך מלחמת האזרחים נפוצו שמועות שהאשימו את מרי טוד בריגול. לאחר רצח בעלה, באפריל 1865, סבלה מרי טוד מדיכאון שהתווסף על דיכאונה בעקבות מות ילדיה.

בראשית דרכו כפוליטיקאי, נבחר לינקולן לסנאט מטעם מדינת אילינוי. בשנת 1860 נבחר כמועמד מטעם המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. באותה שנה נבחר לנשיא. לפני כניסתו לתפקיד והשבעתו כנשיא הכריזה דרום קרולינה על פרישתה מהאיחוד.

בנאום ההשבעה שלו בוושינגטון ביקש לינקולן להרגיע את חששותיו של הדרום:

אין לי כל כוונה, ישירה או בלתי ישירה, לפגוע במעמדה של העבדות במדינות בהן היא קיימת. דומני כי אין לי כל זכות חוקית לכך ואף אין בדעתי לעשות משהו בכוון זה.

הפרישה של מדינות הדרום מהאיחוד אינה חוקית, ועם זאת לא אשתמש בכוח בשום מקום נגד שום איש, אלא רק כדי להחזיק ברכוש ובמקומות ששייכים לממשלה לשמור עליהם ולהשתמש בהם, וכן לגביית מסים

לינקולן היה ידוע ביכולת הנאום שלו. נאום גטיסברג הוא אחד הנאומים הידועים, הנלמד עד היום כדוגמה לרטוריקה מבריקה. הנאום ניתן ב-19 בנובמבר 1863 בבית הקברות הלאומי לחיילים בגטיסברג, פנסילבניה, ארבעה וחצי חודשים אחרי קרב גטיסברג, מן הקרבות המכריעים של מלחמת האזרחים:

העולם ישית ליבו מעט, אף לא יזכור לאורך ימים את שאנו אומרים כאן, אך לעולם לא יוכל לשכוח את שהם עשו כאן. מוטב הוא כי אנו החיים, נקדיש עצמנו כאן למלאכה הלא גמורה אשר הם נשאו אותה עד עתה באצילות כה רבה.

מוטב כי אנו כאן נקדיש עצמנו למשימה הכבירה הניצבת עדיין בפנינו – כי ממתים עטורי תהילה אלו נשאב מסירות רבה יותר למטרה שעבורה נתנו הם את מלוא מסירותם האחרונה, כי נגמור אומר שמתים אלו לא לשווא מתו, שאומה זו, תחת האל, תזכה ללידה חדשה של חופש, וכי ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם, לא תכלה מן הארץ.

מלחמת האזרחים האמריקאית נמשכה ארבע שנים (1861-1865), וגבתה כ- 600,000 אבידות שהיוו כ- 2% מאוכלוסיית ארה"ב באותה התקופה. קרוב ל- 50% מהנופלים לא זוהו. זהו המספר הגבוה ביותר של חללי מלחמה בכל המלחמות בהן היתה מעורבת ארה"ב. מימדי ההרג העצומים נבעו בעיקר מפיתוח אמצעי לחימה חדשים. פיתוח של רובים הניתנים לטעינה מהירה, וקליע חדש (Minie ball) גורמו להרג עצום בקרבות, משום שלמרות הטכנולוגיה החדישה באמצעי הלחימה, שיטת הלחימה נותרת מסורתית. הכוחות נפרשו זה מול זה בשדה הקרב, ובדומה למטווח ברווזים, החיילים נקצרו למוות על ידי הרובים והקליעים החדשים.

lincoln-movie-1 לינקולן גייס את היכולת התעשייתית של מדינות הצפון, והשתמש באופן מושכל בטכנולוגיות חדישות. לינקולן חתם על עסקה עם בעלי הרכבות לפיה מערכת הרכבות תעבור לשליטה ממשלתית. הרכבת הופכה לאחד מכלי המלחמה, ואיפשרה ללינקולן להעביר גייסות ואספקה במהירות. במהלך המלחמה, לינקולן הרחיב את רשת מסילות הרכבת. לעומת הצפון, רשת מסילות הברזל שעמדה לרשות מדינות הדרום היתה מצומצמת ונשארה בבעלות פרטית. לינקולן התייחס לתעשייה כחלק מהמאמץ המלחמתי, וכפועל יוצא כושר הייצור גוייס לטובת צרכי המלחמה, מייצור מדים ועד ייצור קליעים.

לינקולן יצר חדר מלחמה שהיווה בפועל מרכז עצבים של הקרבות. הוא השתמש בטלגרף כדי להעביר הודעות במהירות וביעילות. קווי הטלגרף הוקמו במקביל למסילות הרכבת, ולפי דרישתו של לינקולן, כל קווי הטלגרף היו נתונים לשליטת הצבא. במידת הצורך, לינקולן הוציא פקודות ישירות לגנרלים שלו, והנחה אותם כיצד והיכן לנהל את הקרבות. הדרום, לעומת זאת, מעולם לא השתמש בכוחו של הטלגרף, ולא יצר מפקדה מרוכזת אחת. בשונה מלינקולן וגנרל גרנט, לגנרל לי (המפקד העליון של כוחות הדרום) לא היתה ראיה כוללת של הקרבות.

למרות שמלחמת האזרחים, עבור לינקולן, נועדה בראש ובראשונה לשמר את האיחוד בין מדינות ארה"ב, מהר מאוד הפכה העבדות לסוגיה מרכזית. עבור לינקולן הצהרת האמנציפציה היוותה חלק מאסטרטגיה צבאית שנועדה להביא לכניעת מדינות הדרום. בעקבות ההצהרה הצטרפו כ- 200,000 חיילים שחורים לכוחות הצפון, כח צבאי שתרם לחיזוק כוחן של מדינות הצפון. בפועל, ההשתתפות בלחימה נתנה לשחורים תחושת כבוד וערך. עבור מדינות הדרום, הצהרת האמנציפציה חיזקה את אמונתן שמטרתו של לינקולן היא להרוס את דרך החיים הדרומית. עבור מתנגדי העבדות במדינות הצפון, המלחמה הפכה למלחמה לשיחרור העבדים.

לינקולן נרצח כשבוע לאחר סיום מלחמת האזרחים, על ידי ג'ון וילקס בות', שתמך בקונפדרציית מדינות הדרום. הרצח היה חלק מניסיון נואש לחסל את צמרת השילטון ולשנות את מערך הכוחות באופן שישיב את מעמדן של מדינות הדרום.

מטרתי העליונה במלחמה זו היא להציל את האיחוד… לו הייתי יכול להציל את האיחוד מבלי לשחרר עבד אחד, הייתי עושה זאת. לו הייתי יכול להציל את האיחוד על ידי שיחרור כל העבדים, הייתי עושה זאת. לו הייתי מציל את האיחוד בכך שהייתי משחרר חלק מהעבדים ואחרים היו נותרים בעבדותם, הייתי עושה זאת. אני עושה פחות [בסוגיית העבדות] כשאני מאמין שמעשי פוגעים באיחוד, אני עושה יותר [בסוגיית העבדות] כשאני מאמין שמעשי תורמים לאיחוד (מתוך: מכתבו של לינקולן להוראס גרילי, 1862)

הגדה אחרת: עבדות מדור לדור במאוריטניה 26 במרץ 2015

Posted by Keren Fite in עבדות, פסח, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , ,
3 comments

אוכלוסיית מאוריטניה מונה כ- 3.4 מיליון איש. קרוב ל- 20% מאוכלוסיית מאוריטניה משועבדת לכל החיים. בשנת 1981 מאוריטניה היתה המדינה האחרונה בעולם שביטלה את מוסד העבדות. רק בעקבות לחץ בין-לאומי, המדינה העצומה, שרוב שטחה משתרע על פני מדבר סהרה, חוקקה חוק נגד העבדות בשנת 2007. אולם, עד היום פעילים מתנגדי עבדות נאסרים. הממשלה מכחישה את קיום העבדות במאוריטניה. רק בעל עבדים אחד נשפט בהצלחה.

מוסד העבדות במאוריטניה מבוסס על המבנה החברתי-אתני במדינה. צאצאי שחורים (מורים שחורים) שנלכדו כעבדים בתקופת הסחר בעבדים משועבדים עד היום במאוריטניה, בעבדות לכל חיים. העבדים וילדיהם נחשבים לרכוש בעליהם.

זהו סיפורה של מולקהיר מינט יארבה:

Mauritania Slavery Edythe McNamee מולקהיר חזרה לבית אדוניה לאחר יום ארוך במדבר סהרה בו רעתה את עדרי העיזים של האדון. לתדהמתה מצאה את גופת בתה התינוקת, שעדיין לא החלה לזחול, זרוקה במדבר. הילדה נולדה לאחר שהאדון, בעליה של מולקהיר, אנס אותה. האדון אמר לה שהשליך את הילדה אל המדבר, "את תעבדי מהר יותר בלי שהילדה תהיה תלויה על גבך", הסביר.

מולקהיר חבקה את גופת התינוקת וביקשה לקבור אותה. "הנשמה שלה היא נשמת כלב", ענה בעליה, ואמר לה לחזור לעבודה.

"קברנו אותה בקבר שטוח, בלי לרחוץ אותה ובלי לבצע טקסי קבורה", סיפרה מולקהיר, "רק הדמעות שלי ניחמו אותי. בכיתי על הבת שלי ועל המצב שלי. במקום להבין אותי, הם אמרו לי לשתוק. הם אמרו שאם לא אשתוק המצב יהיה רע עבורי, רע כל כך שלא אוכל לסבול יותר".

לעבדים במאוריטניה נאמר שגן העדן מובטח להם רק אם יצייתו לבעליהם, וכי על פי האיסלם גורלם תלוי בנכונות שלהם לקבל את עבדותם. ללא גישה להשכלה או לאמצעי פרנסה, רבים מהעבדים מאמינים כי עבדותם היא רצון אללה, וכי אלוהים ינטוש אותם אם לא יצייתו לבעליהם ויקבלו את גורלם. זהו מנגנון רב עוצמה המשתמש באסלם כאמצעי שליטה ודיכוי. למעשה, האיסלם אוסר על האדם המוסלמי לשעבד אדם מוסלמי אחר.

מולקהיר מינט יארבה נמלטה מעבדות בשנת 2010. היא פנתה לבתי המשפט במאוריטניה בבקשה לתבוע את האדם שהחזיק בה כשפחה. "אני דורשת צדק, צדק עבור הבת שלי שהם הרגו, צדק בשביל כל הפעמים בהן הרביצו לי וניצלו אותי".

READ THIS POST IN ENGLISH

סיפורה של מולקהיר מינט יארבה נלקח מתוך תחקיר של ג'ון סאטר עבור ה- CNN

את התמונה צילם Edythe McNamee

עבדות בת זמננו: עבדות ילדים בהודו 25 במרץ 2015

Posted by Keren Fite in עבדות, פסח, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , ,
1 comment so far

אחד ההבדלים המרכזיים בין העבדות בעבר לבין העבדות בת זמננו הוא מחיר הרכישה של עבד. מחירו של אדם בתקופת סחר העבדים הטרנס-אטלנטי היה 40,000 דולרים בקירוב. כתוצאה מעליה באוכלוסיית העולם, המחיר הממוצע של רכישת אדם לעבדות בזמננו הוא כ- 90 דולר.

עבדות-חוב היא השימוש בעבדות כאמצעי לתשלום חובות. בהודו, עוני קיצוני דוחף הורים למכור את ילדיהם לעבדות-חוב. קרוב ל- 350,000 ילדים מצויים בעבדות חוב ועובדים בתעשיית המשי בהודו. הפקעות הבוגרות הופכות לחוט משי בתהליך של פיתול וליפוף. הילדים מועסקים בבישול הפקעות, איסוף תולעים מתות, ושזירת הסיבים לחוט. בעל המפעל מחזיק את רישום החוב. ההורים והילדים אינם יודעים קרוא וכתוב ומחוייבים לקבל את קביעתו של בעל המפעל בנוגע למועד פרעון החוב. הילדים משועבדים במשך שנים רבות, בתמורה לסכומים פעוטים במונחים מערביים.

שלושה ילדים הודים מספרים את סיפורם:

Silk Industry Child Labor Thanthoni-2 הוריו של פ' קאטארמאן שלחו אותו לעבודה כשהיה בן 6 כדי לשלם חוב בסך 3,000 ראנד (כ- 63 דולרים), סכום שלוו כדי לממן את חתונת אחותו. הוא עבד במשך 6 שנים בתעשיית המשי: תנאי העבודה היו קשים… כשלקח לנו זמן רב מידי לבצע משימה, או כשהחוט נקרע, הרביצו לנו… לא קיבלנו הפסקת אוכל. אכלנו תוך כדי עבודה. שילמנו 2.5 ראנד (כ- 0.50 סנט) עבור ארוחה. את התשלום על הארוחות ניכו מהשכר שלנו".

ס' יארמה, בת 11 מספרת: לפני שהגעתי לכאן הלכתי לבית ספר, אבל אחרי שנה הייתי צריכה לעזוב. אחותי היתה חולה. לקחנו אותה לבית החולים, ושם הרופא ביקש הרבה כסף. ההורים שלי מכרו אותי לעבודה בתמורה להלוואה בסך 1,700 ראנד (כ- 35 דולרים). הייתי בת 7. עבדתי בפתיחת הפקעות. לא אהבתי את העבודה, אבל ההורים שלי הכריחו אותי לעבוד. הם אמרו שאני לא יכולה ללכת לבית ספר, אלא חייבת לעבוד… בשעה 4 לפנות בוקר התעוררתי כדי לעבוד. חזרתי הביתה רק פעם בשבוע. ישנתי במפעל ביחד עם עוד 2-3 ילדים. הכנו שם את האוכל וישנו בין המכונות. בעל המפעל סיפק לנו אורז, והוריד את מחיר האורז מהשכר שלנו. אם עשיתי טעות, אם חתחתי את החוט, הוא היכה אותי. לפעמים הוא דיבר אלי בגסות, ואז נתן לי עוד עבודה.

ג' מיאקלאי, בן 10 מספר: עבדתי במפעל המשי. עבדתי [בפיתול] החוט ולפעמים בניקיון. כשהתחלתי לעבוד, הילדים הגדולים יותר לימדו אותי את העבודה. התחלתי לעבוד כשהייתי בן 7… השכר שלי שולם ישירות להורים שלי, אני לא יודע כמה שילמו לי… רציתי לשחק עם ילדים, הייתי עצוב. ראיתי את הילדים של השכנים הולכים לבית ספר, וחשבתי "מה אני עושה פה?" לפעמים חשבתי לברוח. פעם ברחתי וחזרתי אל הבית שלי. הבעלים של המפעל בא אל ההורים שלי, והם שיכנעו אותי לא לעזוב בלי רשותם. חזרתי למפעל עם הבעלים"

READ THIS POST IN ENGLISH

סיפורם של הילדים נלקח מכאן

התמונה מתוך מאמר ב"פרונטליין". הצלם: S. Thanthoni

הגדה אחרת: עבדות בת-זמננו – שפחת מין בפיליפינים 22 במרץ 2015

Posted by Keren Fite in עבדות, פסח, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , ,
add a comment

קרוב ל- 27 מיליון בני אדם מצויים בעבדות בימינו. במשך 300 שנות העבדות, קרוב ל- 13 מיליון בני אדם נחטפו כעבדים לעולם החדש כחלק מסחר העבדים. המשמעות היא שכיום מספר כפול של בני אדם חיים כעבדים.

העליה במספר בני האדם בעולם, בשילוב עם עוני מרוד, אפליה חברתית והעדר הגנה משפטית הביאה לכך שמוסד העבדות ממשיך להתקיים בתקופתנו. בשונה מהעבר, בכל מדינות העולם קיימת חקיקה האוסרת על עבדות, ולכן העבדות המודרנית מתקיימת בהחבא, ומה שמאפשר את קיומה הוא העדר אכיפה משפטית.

בפסח אנו קוראים "עבדים היינו לפרעה במצרים", אולם העבדות חיה וקיימת גם בתקופתנו. הפסח הזה, כשאתם קוראים בהגדה, ספרו את סיפורם של העבדים והשפחות בני זמננו.

עבדות בת-זמננו: שפחת מין בפיליפינים

סחר בבני אדם הוא תחום הפשיעה הגדל ביותר ברחבי העולם. קרוב ל- 21 מיליון בני אדם, מבוגרים וילדים, נחטפים ונמכרים כעבדים בתעשיית המין . קרוב ל- 2 מיליון ילדים מנוצלים בסחר המין העולמי. כ- 6 מתוך 10 קורבנות שניצלו מהסחר בבני אדם, נחטפו במטרה לנצלם מינית. נשים וילדות מהוות כ- 98% מקורבנות הסחר בבני אדם.

תעשיית המין כוללת זנות, פורנוגרפיה, מועדוני חשפנות וכל צורה אחרת של בידור הכולל שירותי מין תמורת תשלום כספי או אחר. סחר בבני אדם למטרות מין – בין שנעשה בתוך המדינה או מעבר לגבולות בין-לאומיים – מפר זכויות אדם בסיסיות ביניהן זכות האשה על גופה, זכותו של אדם לשיוויון זכויות ולחירות, זכותו של אדם לשמור על בריאותו, הזכות לחיים של כבוד וביטחון, הזכות לתעסוקה הוגנת, והזכות להגנה מפני אלימות והתעללות.

זהו סיפורה של אלמה שהיתה זונה בעל כורחה בפיליפינים:

בשנות ה- 80 של המאה ה- 20 העיר אולונגפו היתה בסיס צבאי תוסס ופעיל של צבא ארצות-הברית. כל המועדונים היו מלאי פעילות כשספינות חיל הים היו מגיעות לנמל.

באותה תקופה הייתי אמא חד-הורית ונאבקתי כדי לפרנס שני ילדים צעירים. כילדה חלמתי להפוך לרואת חשבון. כשהאח שלי הבטיח שיממן את לימודי, עזבתי את מנילה ונסעתי לעיר אולונגפו בה הוא התגורר. כשהגעתי לעיר, אחי הודה שלא התכוון להגשים את חלומות ההשכלה הגבוהה שלי, אלא קיווה שאלך לחפש מזלי בחברת אנשי השירות האמריקאים, ואולי אצליח להתחתן עם חייל וכך אתמוך במשפחתי.

אחרי מספר חודשים בהם לא מצאתי עבודה, הסכמתי לעבוד כמלצרית ליד בסיס חיל הים האמריקאי במפרץ סוביק. אחי ניסה לאלץ אותי להתחבר עם החיילים שביקשו את חברתי, אבל אני סירבתי.

lisa_kristine_sexual_slaves יום אחד, איש שירות אמריקאי הציע למנהל המסעדה בה עבדתי "תשלום לבר" עבורי. אני סירבתי ואמרתי שאני רק מלצרית במקום. מנהל המסעדה אמר לי שאם אמשיך לסרב, הוא יפטר אותי מהעבודה. בנוסף, הוא איים שישאיר את מסמכי העבודה שלי ברשותו, וכך ימנע ממני לעבוד במקום אחר. פחדתי שילדי ואני נהיה רעבים ונהפוך לחסרי בית. בעל כורחי הסכמתי ללכת עם החייל.

החייל רצה לשכור חדר במלון עבורנו. אמרתי לו שיתן לי את הכסף שהיה משלם למלון, ולקחתי אותו לביתי. שלחתי את הילדים להורי כדי שלא יהיו עדים למעשיה של אמא שלהם. ניסיתי להמנע מלחזור על כך בהמשך, אבל הבת שלי חלתה ונזקקתי לכסף בשביל טיפול רפואי עבורה. עבדתי במסעדה במשך 4 שנים, ו"אירחתי" כ- 30 "חברים" אמריקאים.

בשנות ה- 80 של המאה ה- 20 לא היו תוכניות בריאות ואף אחד לא השתמש באמצעי מניעה. אוכלוסיית הילדים המעורבים, אמריקאים-אסייתים, גדלה בהתמדה. ילדתי את ילדי השלישי בידיעה שהוא לא יכיר את אביו. בתקופה זו התחלנו לשמוע על איידס. הבחורים האמריקאים קיבלו קונדומים לפני הירידה מהספינות. רבים מהם ניפחו את הקונדומים לבלונים והשליכו אותם לאויר. לא יכולנו לדרוש מלקוח להשתמש בקונדום. הלקוח אמר, "שילמתי כסף טוב", ועשה בנו כרצונו.

בפיליפינים נשים אינן זוכות להזדמנויות שוות בתעסוקה ובהשכלה. האפשרויות שלהן מוגבלות, ולכן הן הופכות מיואשות. בגלל שנשים נתפסות כאובייקטים מיניים, כחלשות וחסרות יכולת, הן נדחפות לתעשיית המין. היו תקופות בהן גם אני האמנתי שאני קיימת רק כדי לענג גברים.

אלמה נחלצה מתעשיית המין וייסדה את ארגון "בוקלוד" בשנת 1987. הארגון מקדיש עצמו להעלאת מודעות כנגד זנות, להעצמת נשים וילדות שהיו קורבנות של תעשיית המין והסחר בבני אדם. משמעות המילה "בוקלוד" בשפה הפיליפינית היא קשר המחבר בין אנשים.

READ THIS POST IN ENGLISH

סיפורה של אלמה נלקח מאתר Equality Now

את התמונה צילמה ליסה קריסטין, יוצרת פרוייקט "לשאת עדות לעבדות בת-זמננו"

הנשים בתמונה הן שפחות מין בנפאל. הנשים עובדות במסעדות בהן הן נדרשות לספק שירותי מין ללקוחות, תוך שהן מעודדות אותם לרכוש אוכל ושתיה אלכוהולית.

הרצאתה של ליסה קריסטין ב- TED "לשאת עדות לעבדות בת-זמננו"

ביום בו יקראו לנתניהו בוגד נדע שמשהו השתנה 15 במרץ 2015

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מקור.
Tags: , , , , , ,
1 comment so far

מאז ומתמיד עניינה אותי בגידה, מספר לנו עמוס עוז בהרצאה על הספר "הבשורה על פי יהודה". בפעם הראשונה בה קראו לי בוגד הייתי נער צעיר. באינתיפדה המקורית שהיתה פה בארץ, האינתיפדה שלנו היהודים נגד הבריטים, הייתי זורק אבנים וצועק "British go home". זה בערך אוצר המילים שהיה לי באנגלית. ואז עשיתי טעות שתעניק לי את הכינוי בוגד בפעם הראשונה. דיברתי עם קצין בריטי. הוא ידע עברית תנ"כית כי הגיע מבית נוצרי דתי, והציע שאלמד אותו עברית מדוברת, והוא ילמד אותי אנגלית. אחרי תקופה בה נפגשנו כתבו על קיר הבית שלי "עמוס בוגד שפל", ואני שאלתי את עצמי, למה כתבו שפל? וכי יש בוגד שאינו שפל?

מי נקרא בוגד? הנביא ירמיהו כשדיבר נגד המרד בבבל; אברהם לינקולן כשפעל לשיחרור העבדים; וינסטון צ'רצ'יל כשפעל לפירוק האמפריה הבריטית; שארל דה גול כשהעניק עצמאות לאלג'יר; אנוואר סעדאת כשעשה שלום עם ישראל ושילם על כך בחייו; דוד בן גוריון כשהסכים לחלוקת הארץ המובטחת והכריז על הקמת מדינת ישראל; מנחם בגין כשהחזיר את סיני בתמורה לנייר; יצחק רבין ושמעון פרס כשחתמו על הסכם אוסלו; אפילו אריאל שרון זכה לכינוי בוגד כשפינה את גוש קטיף.

מה אנו למדים מכך? שבגידה מסמנת שינוי. האדם המשתנה לפני הסובבים אותו, מי שמסוגל לשינוי בשעה שסביבתו אינה בשלה עדיין לשינוי זה.

שלוש דמויות יש ב"הבשורה על פי יהודה" והן שונות זו מזו, ובתחילת היכרותן סולדות זו מזו. שמואל אש הוא מהפכן שתולה בחדרו פוסטרים של צ'ה גווארה ופידל קסטרו. גרשון ואלד מתעב את מתקני העולם, את המהפכנים ואת כל הדתות. "בכל דור ודור קמים עלינו מתקני העולם להושיענו, ואין מי שיצילנו מידם", אומר ואלד בשנינות אופיינית, ומכוון לכך שכוונותיהם הטובות של מתקני העולם בדרך כלל נשטפות בנהרות של דם. עתליה היא אשה פצועה, מלאת זעם על המין הגברי שהפך את העולם לבית מטבחיים. היא שואלת את שמואל אש בארסיות "למה אתה לא נהרגת?"

Amos Oz Avi Baleli במשך שלושה חודשים מצליחות שלושת הדמויות להתקרב זו לזו, ומתרחש בינן נס והן אוהבות זו את זו. בסיומו של הספר מסיר שמואל אש את הפוסטרים של המהפכנים מעל הקירות, עתליה מודה שמבין כל הגברים שחלפו בבית האבן את שמואל אש היא תזכור, וגרשון ואלד מאבד בן בפעם השניה.

שלוש דמויות יש ושלוש רוחות רפאים: מיכה, בנו של גרשון ואלד, שנרצח; שאלתיאל אברבנל, אביה של עתליה; ויהודה איש קריות.

שאלתיאל אברבנל התנגד להקמת המדינה. לא משום שחשב שליהודים אין זכות למדינה, אלא משום שתיעב את רעיון מדינת הלאום מיסודו. מדינת הלאום גורמת לאנשים לנהוג כחיות. צריך אלף שפות ואלף תרבויות, ויש למחות את רעיון מדינת הלאום מן העולם. שמואל אש עונה לו שבמקום בו אנשים נוהגים כחיות צריך כלובים בצורת מדינה. ומעבר לכך, כל זמן שבעולם הפגום הזה לכולם יש מדינת לאום, גם ליהודים מגיעה מדינה.

על פי שמואל אש, יהודה היה תלמידו הנאמן של ישו שרצה בגאולת העולם. יהודה טען שניסים בכפרים בגליל לא יקרבו את הגאולה. צריך צליבה פומבית שלאחריה תרד חי מהצלב, הוא אומר למורו ולרבו. יהודה רוצה משיח עכשיו. ישו לעומת זאת מפחד מהמוות, מבקש להסיר מעליו את עול השליחות. בסצנת הצליבה הנס לא מתרחש, המשיח לא קם לתחיה, וישו מת כשהוא ממלמל "אלי אלי למה עזבתני". יהודה המאוכזב תולה את עצמו, ושמואל אש אומר, כך מת הנוצרי האחרון. כמו יהודה גם שמואל אש מאבד את אמונתו והספר מסתיים בשאלה.

שאלתיאל אברבנל, אביה של עתליה, הוא מקבילו של ישו. כמו ישו גם הוא מאמין באהבה. גרשון ולד אומר שאהבה היא נדירה. אהבה היא מחצב נדיר. אהבה אינה מתוקה, אלא היא רגש קשה ואכזרי, שיש בו אנוכיות ושתלטנות. אף אדם אינו יכול לאהוב את כולם.

על הכתיבה

כשאני שומע רק קול אחד בראשי, אני כותב מאמר דיעה. כשאני שומע שני קולות, אני יודע שאני בהריון עם ספר חדש. את הספר הזה כתבתי במשך עשר שנים. בכל פעם עזבתי אותו כי הטחתי ראשי אל הקיר. בכל פעם החזירה אותי העקשנות אל הספר וצמצמתי וזיככתי את הכתיבה כדי להגיע לעיקר. "הבשורה על פי יהודה" מציג ארבע השקפות עולם מנומקות. ארבע עמדות רגשיות שכל אחת מהן צודקת בדרכה. הקורא הטוב אינו הקורא שיבקש להכריע בשאלה מי צודק, אלא הקורא הסקרן שירצה ללכת בנעליה של כל דמות.

ובסיומה של ההרצאה של עמוס עוז, סיפר לנו אבי בללי על תהליך הכתיבה של השיר "אופניים וספר": לילה אחד יצאתי אחרי הופעה, קצת ספוג באלכוהול, ופגשתי באדם שישן בגן הציבורי. הוא אמר, פעם הייתי רופא עיניים מרומניה, פעם הייתי כמוך… ואותי תפסה הנזילות הזאת של החיים. האיש בא לארץ מרומניה, ופה מגלה שהוא צריך להאבק מחדש.

רק אמירה פוליטית אחת אני אומר פה, חייך עמוס עוז בשיחה שנסובה על בוגדים, ביום בו יקראו לביבי בוגד נדע שמשהו השתנה. והשיר של אבי בללי, אולי בלי להתכוון בכלל, דיבר על הבחירות הקרבות. אז כשאתם הולכים לבחור, חישבו על ההומלס שישן בגן הציבורי, והניחו לאיום האירני.

אבי בללי, אופניים וספר

שתי שפתיים נושקות, שתי שפתיים דוברות 9 במרץ 2015

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת, עיון.
Tags: , ,
add a comment

ב"ספקולום של האישה האחרת", עבודת הדוקטורט שלה בפילוסופיה, לוס איריגריי מנתחת ומבקרת את התיאוריה הפסיכואנליטית תוך התייחסות לפילוסופיה המערבית, אותה היא תופסת כשיח-על שהשפיע על תפיסת האישה והמיניות הנשית במודל הפרוידיאני. איריגריי מתחילה משאלתו של פרויד, "מהי אישה?", ובוחנת באופן ביקורתי את טיעוניו בנוגע לתעלומת הנשיות באמצעות מושג הספקולום. ספקולום הינו מכשיר גניקולוגי המשמש לבדיקת הנרתיק, ומַרְאָה המשקפת במהופך את העומד מולה. זהו מכשיר גברי הנועד לחדור את מסתרי האישה, אך גם משטח חלול המסוגל להאיר ולחקור את הנרתיק הנשי מכוח היותו דומה בצורתו למושא המחקר שלו.

הספקולום משמש את איריגריי כדימוי הממחיש את האופן בו השיח הפילוסופי המערבי מתבסס על הלוגיקה של הדומֶה. במסווה של דיון על ההוויה האנושית, מתבוננים הפילוסופים-הגברים באישה כפי שאדם מתבונן במראה. כנרקיס המתבונן בבואתו אין הם רואים את האישה, אלא רק את השתקפותם בלבד. כפועל יוצא, השיח הפילוסופי (ובעקבותיו גם פרויד בתיאוריה הפסיכואנליטית) אינו מסוגל לייצג את האישה כפי שהיא, אלא רק כניגוד לגבר. האישה בתרבות המערבית מסמנת העדר, נוכחות משוללת ייצוג ומשמעות בזכות עצמה. איריגריי מציעה את נקודת המבט של "האישה האחרת", אישה הדוברת מחוץ לשפה הגברית הממוקדת בפאלוס, ומתוך עמדתה החיצונית מערערת את יסודות החשיבה הפאטריארכלית.

"מין זה שאינו אחד" הינו קובץ מסות בו מפתחת איריגריי את הרעיונות שהציגה ב"ספקולום של האישה האחרת". מאז פרסומו בשנת 1977 הפך קובץ זה לטקסט יסוד בלימודי ההגות הפמיניסטית, ובתיאוריית ההבדל הבין-מיני המציבה את ההבדל בין נשיות לגבריות במרכז ביקורת התרבות והחברה המערבית. במבחר בהוצאת רסלינג תורגמו ארבע מסות: "מין זה שאינו אחד", "כך עושים כולם", "'מכניקת' הנוזלים", ו"כששפתותינו מדברות זו לזו".

luce-Irigaray איריגאריי מבקרת את האופן בו המיניות הנשית מוגדרת על ידי קני מידה גבריים. תפיסת האישה כנרתיק פאסיבי, המקבל אל תוכו את הפין הגברי האקטיבי, הגדרת הפין כמושא קנאתה של האישה, וההתיחסות לאיבר המין הנשי כאיבר חסר ומנוון, מותירה את האישה בעמדה של תלות בגבר, ומנתקת בינה לבין התענגותה. איריגריי טוענת כי ההתענגות הנשית אינה תלויה בדבר. איבר המין הנשי, המכיל שתי שפתיים, מצוי במגע תמידי. האישה "נוגעת מ-עצמה וב-עצמה ללא כל צורך במתווך, בטרם ניתן להבחין בין אקטיביות לפסיביות." בתוכה האישה היא ריבוי, שניוּת ללא חלוקה. דימוי השפתיים, שניים שהם ריבוי, משמש את איריגאריי לצורך ביקורתה על הלוגיקה של הדומֶה.

המחשבה המערבית מציבה במרכזה את הגבר, הסובייקט הרציונלי, כקנה מידה לפיו נשפטות התופעות. ההגיון הלינארי יוצר היררכיה בינארית בה ה'אחר' (הגופני, הכאוטי), נשפט כשלילי וכמסוכן ומזוהה עם האישה. איריגאריי מטילה ספק בתקפותה של ההיררכיה המבוססת על ניגודים, וטוענת כי החוויה הנשית, כפי שבאה לידי ביטוי בגוף הנשי, הינה חוויה של קירבה הכוללת את האחר אך אינה מנכסת אותו, חוויה של אחדים, הדדיות שאינה אחדות אחת.

הצבת האישה כסובייקט בעל קיום עצמאי (ולא רק כניגוד לגבר) מחייבת יצירת שפה שתעניק משמעות ונוכחות למי שנתפסת בשיח האנדרוצנטרי כ'אחר'. בשפה זו האישה אינה עוד מראה אילמת, אובייקט לסובייקט הגברי, אלא דוברת המדברת מתוך הגוף הנשי. לצורך בריאתה של שפה נשית רב-משמעית הקושרת בין גוף-חומר לבין מחשבה-רוח יוצרת איריגאריי כתיבה אסוציאטיבית הנתונה לשינוי מתמיד.

איריגריי כותבת מתוך המקום של ה'אחר', ולכן מחקה את מה שנתפס כנשי בסדר הפאלוצנטרי. כתיבתה חושנית, כאוטית, חסרת גבולות ונזילה, כתיבה התופסת את הקורא בהפתעה, מעוררת מחשבה, וחושפת את אשליית האחדות (המבוססת על דחיקת השונה/המנוגד לשוליים) המצויה בבסיס המחשבה המערבית.

מין זה שאינו אחד [מבחר], לוס איריגריי. תרגום מצרפתית: דניאלה ליבר. הוצאת רסלינג. 93 עמ'.