jump to navigation

סיפורי עצים: העץ העקר 26 בינואר 2015

Posted by Keren Fite in ט"ו בשבט, סיפורי עצים, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , ,
add a comment

החוואי והגנן היו אחים. לגנן היתה חממה גדולה, מלאה בעצים משובחים. הוא היה ידוע בכישרון הגינון שלו, ושמם של העצים שגידל היה מפורסם בכל הארץ. באחד הימים, הגיע החוואי לעיירה ובא לבקר בחממה של אחיו הגנן. הוא הסתובב בחממה והעריך את יופיים של העצים שהיו נטועים בשורות ישרות, והתנשאו לגובה.

KFite-VR-Tree at Noon "אחי! ברוך בואך!" שמח לקראתו הגנן, "אתן לך את העץ היפה והמוצלח ביותר בחממה שלי, כדי שאתה, ילדיך וילדי ילדיך תהנו ממנו"

הגנן הראה לעובדיו איזה עץ לחפור ולתת לאחיו. החוואי שמח מאוד. הוא העמיס את העץ וחזר אל ביתו.

בבוקר שלמחרת התקשה החוואי להחליט היכן כדאי לו לשתול את העץ החדש שקיבל. הוא התבונן ברחבי חוותו, שקוע במחשבות. "אם אשתול את העץ שם בגובה, הרוח עשויה לטלטל את הפירות מעליו לפני שיבשילו", חשב, "אם אשתול את העץ כאן, לא רחוק מהדרך, יראו אותו העוברים והשבים, והפירות היפים יפתו אותם לשדוד אותי", המשיך להתלבט, "ואם אשתול את העץ קרוב מידי לדלת הבית, הפירות לא יהיו בטוחים גם כן, כי ילדי ומשרתי יקחו אותם".

אחרי התלבטות ארוכה, ושיקול דעת ממושך, החליט החוואי לשתול את העץ בחלק האחורי של החווה, מאחורי האסם, כשהוא פונה לכיוון צפון. "כאן עיני הגנבים החמדניות לא יגלו את העץ ואת פירותיו", אמר לעצמו, גאה בהבנתו העמוקה בטבע האדם.

השנה הראשונה חלפה, ועימה גם השניה, והעץ לא הניב כל פרי. כשגם בשנה השלישית לא הניב העץ פרי, הזמין החוואי המאוכזב והכועס את אחיו הגנן לחזות בעץ העקר שנתן לו. "אתה רימית אותי", אמר החוואי לאחיו, "נתת לי עץ עלוב שאינו נותן פרי. זו כבר השנה השלישית בה העץ עקר ואינו מניב דבר מלבד עלים".

הגנן התבונן בעץ וצחק. "אתה שתלת את העץ במיקום בלתי אפשרי. הוא חשוף לרוח צפונית קרה, ואינו נהנה מאור או מחום השמש", אמר לאחיו, "כיצד אתה מצפה שיניב פרי?"

"הטבע הוא נדיב ואצילי" המשיך הגנן להסביר, "אבל אתה שתלת את העץ בלב רע וחשדני. כיצד תוכל קרקע של קמצנות וקור להניב שפע פרות טובים?"

מתוך: פרידריך קרומאכר, מעשיות, 1824.

עיבוד ותרגום (מאנגלית): קרן פייט

שאלות הן כמו קליפות אגוז 19 בינואר 2015

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות לבני נוער, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , , ,
add a comment

ארתור רוצה להיות נושא כלים, ואז אביר. ארתור לא רוצה להיות מלומד, למרות שאביו מחשיב אותו לחרַש-המילים של המשפחה, ואוליבר, הכומר שמלמד אותו, טוען כי ראשו הרֵה רעיונות. ארתור אוהב את גרייס. הוא חולם להתארס איתה. ארתור בן שלוש-עשרה, מקום המעבר בין ילדות לבגרות, ויש לו יותר שאלות מתשובות. ארתור מקבל במתנה אבן זכוכית, המתחממת במהירות בין ידיו, ומראה לו סיפור שהוא מתאמץ להבין.

"ארתור: אבן הראיה" הוא הראשון מתוך שלושה ספרים המספרים את קורותיו של ארתור, בנו של סר ג'ון דה קולדיקוט, בעל אחוזה על גבול אנגליה וויילס. ארתור כותב יומן המתחיל בשלהי שנת 1199 ומספר, בנימה אישית מהורהרת, על חיי היומיום של נער בן-אצולה בתקופת ימי הביניים. סיפורו של ארתור, הנער, נשזר בסיפורו של ארתור, המלך האגדי שהיה ושיהיה, באמצעות "אבן ראיה": אבן זכוכית שחורה בה רואה ארתור הנער אירועים מחייו של המלך ארתור הצעיר.

Arthur The Seeing Stone הספר כתוב בשפה פשוטה אך מוקפדת, המשלבת מטאפורות ומצלולים עם אמירות פילוסופיות על ידיעה, יצירה, רצון, חובה, צדק חברתי ואהבה. עלילת הספר היא אפיזודית ובנויה ממאה פרקים קצרים, חלקם קטעים קצרצרים ופיוטיים הלוכדים רגעי התבוננות, הרהור או חלום בהקיץ, וחלקם קטעים ארוכים יותר המתארים התרחשויות מחייו של ארתור המלך הנקשרות בדרך של הקבלה או ניגוד לאירועים ומאורעות בחיי הנער המספר. מפגשיו של ארתור קולדיקוט עם חברים ומורי דרך, תחושותיו במהלך אירועים משפחתיים שמחים ועצובים, וחוויותיו כשהוא לוקח חלק במסורות קהילתיות וחגים דתיים, ממחישים את עושרם ומורכבותם של החיים בקהילה כפרית בימי הביניים.

"הפרקים הקצרים היו בשבילי דרך לשעשע את עצמי בכתיבה", סיפר קווין קרוסלי-הולנד בראיון, "הם מספקים רגעים של התבוננות והארה, קצת כמו באופרה, כאשר הגיבורה חדלה פתאום מעיסוקיה ומספרת לקהל שהיא אוהבת את הגיבור, או הגיבור מספר שהוא שונא את יריבו ומחפש סכין לרצוח אותו. אלה אינם דברים שמקדמים את העלילה, אבל הם מעניקים לה צבע… בתור משורר, המוסיקה שבכתיבה היא חלק מחיי. השקט הוא חלק מהמוסיקה. המלים שמרתקות אותי, ועל כן מרתקות גם את ארתור, שייכות לדברים העקרוניים בעולם".

ואכן, ארתור שרוצה מאוד להשתתף כאביר במסעות הצלב, מבלה את זמנו בתרגול כתיבה, לימודי תנ"ך ומשחקי מילים לא פחות משהוא מתאמן בהטלת כידון, קליעה למטרה וסייף. בספר הראשון, מסעו של ארתור הוא מסע פנימי של חיפוש עצמי, בו הוא מגלה שהידיעה טמונה ביכולת להקשיב ובאומץ לשאול, ועוד יותר מכך, בנחישותו של המחפש ובנכונותו להאמין ביכולתו לצמוח בכוחות עצמו אל תוך שליחותו.

"אני יודע שאיני יכול להמשיך לחקור את מרלין בנוגע לאבן הראייה שלי. אני יודע שעלי להבין את הדברים בכוחות עצמי. ראשי מלא שאלות…כשהאיש בברדס אמר, 'אין איש ואין דבר שיעמדו בדרכה של תשוקה עזה', אני חושב שהוא התכוון לכך שמה שקורה בחיינו תלוי במידת נחישותנו, ועד כמה אנו מאמינים בעצמנו".

עבור ארתור הקריאה והכתיבה אינן רק אמצעים לרכישת ידע ומעמד (ארתור הוא היחיד במשפחתו הקורא וכותב באופן שוטף), אלא מיומנות המאפשרת לו לפרש ולעצב את המציאות סביבו. תהפוכות גורלו של המלך ארתור הצעיר, גורמות לארתור המתבונן באבן לבחון ולהשוות את ההתרחשויות בחייו-הוא לאור העלילה האגדית הנפרשת לפניו, ולהפוך מפוכח בנוגע ליכולתו, ונטול פחד נוכח המציאות חסרת הוודאות בה הוא חי.

"ארתור שבאבן אינו אני. אנחנו נראים ומדברים איש כרעהו. אבל הוא יכול לעשות קסמים ואני לא…גם סר אקטור וקיי אינם זהים לגמרי לאבי ולסרל [אחי]. אולי הם חיים כאן בקולדיקוט, אבל הם גם ביקרו בחצרו של המלך הזקן אותר, שעליו איש לא שמע, שאולי לא היה קיים מעולם. ועכשיו שלושתנו עומדים לרכוב ללונדון…אבל במציאות אני פצוע ואיני יכול לרכוב אפילו עד ונלוק".

האופן בו ארתור מתייחס לשאלותיו מייצג את תהליך הבשלות והשינוי שהוא חווה במהלך העלילה. בתחילת הסיפור שאלותיו של ארתור הן "כמו קליפות אגוז, כשהאגוז עדיין בתוכן", מערת אוצרות שמשפט הקסמים הפותח אותה עדיין נסתר מעיניו. בשלב זה ארתור מייחל לתשובות, "הלוואי שהיה לי כובע כמו של [ג'ק שהרג את הענק]. ברגע שחבש את הכובע, הוא ידע את כל התשובות". לקראת סיומו של הספר ארתור מתכנס אל תוך עצמו, "חרישי ומרוכז כמו אגוז", כבר לא מחפש תשובות אלא מוצא אותן, אחת לאחת, בתוך עצמו.

ארתור: אבן הראיה. קווין קרוסלי-הולנד. תרגם: בועז וייס. ספריית מעריב. 348 עמ'.