jump to navigation

קריאה שבלב (2): דו-קרב של דוד גרוסמן 25 באוגוסט 2014

Posted by Keren Fite in Uncategorized, משהו לקרוא, ספרות ילדים, ספרות מקור, קריאה שבלב.
Tags: , , ,
add a comment

מיד אחרי בית ספר, תוך כדי ארוחת הצהרים, פתחנו את הרדיו והקשבנו לתוכנית "לאם ולילד." לאורך השנים, התוכנית שינתה את שמה ל"לבת ולבן ולכל המתעניין," ובהמשך ל"חתול בשק."  התגוררנו בדירה קטנה, והשולחן במטבח היה מרכז הבית. הסיפורים והאוכל התערבבו זה בזה, השלימו זה את זה, מזון לרוח ומזון לחומר. זו היתה שעה של שקט בה התארחו בביתנו אורחים דימיוניים שהביאו טעמים וריחות של עולמות קרובים ורחוקים.

du-krav בניגוד לכל היגיון, אני זוכרת חלק מהשירים שליוו את התסכיתים שאהבתי, והקריאה "אלפרד, לאימונים!" הפכה ברבות השנים לשם קוד ל"לכו לעשות שיעורי בית ותפסיקו להתווכח," אליה מתלווה התשובה הבלתי נמנעת "אבל שפיפון, אני לא רוצה!"  את הסיפור דו-קרב שמעתי כתסכית בהמשכים בתוכנית "חתול בשק". כחלק מהמסע בשבילי הזיכרון גיליתי כי לאחר סיום תשדירי הרדיו, הסיפור התפרסם כספר, וזהו ספרו הראשון של דוד גרוסמן.

כשגיליתי אותו בערימת ספרים נטושה, לקחתי אותו הביתה, וניסיתי להדביק את שלושת המוסקטרים הצעירים בהתלהבות.  דויד, הילד המספר, מתנדב בבית אבות ומתידד עם מר היינריך רוזנטל. כשדויד הסקרן שואל את רוזנטל על עברו, רוזנטל עונה: "מה שעשיתי – עשיתי… מה שחשוב יותר הוא מה אני עושה היום."

אבל העבר חזק יותר מכל הצהרה נחרצת על חשיבותו של ההווה. רוזנטל נושא את עברו, ארוז במזוודה, באשר ילך: "כאשר מעבירים צמח לעציץ חדש צריך להעביר איתו גם קצת אדמה מן העציץ הישן", הוא מסביר לדויד, "כאן במזודה הזאת נמצאת האדמה שלי".

במזוודה נושא רוזנטל את עיניה של אהובתו, אדית שטראוס. אדית היתה ציירת. לפני שעזבה את ישראל עם הקצין האנגלי עימו התחתנה היא מציירת שני ציורים אחרונים, עיניה ופיה, ומשאירה אותם לשני אהוביה, רוזנטל ורודי שוורץ. הסיפור נפתח כאשר שוורץ מאשים את רוזנטל כי גנב את פיה של אדית ומזמין אותו לדו-קרב כדי להגן על כבודו.

תהפוכות העלילה נפתרות כאשר דויד פוגש את אן, בתה של אדית. הבת היא זו שלקחה את הציור של אימה משוורץ מתוך ניסיון להכיר ולהבין את האם שנפטרה בדמי ימיה, ומתוך כוונה לממש את הצוואה שהשאירה האם לבת: "מכל התמונות שציירתי אלה היקרות ביותר לליבי… את חייבת להשיג אותן… אני רוצה שאת תכירי את פני".

 ילד שחי במציאות ובדימיון

בראיון בתוכנית "קריאת כיוון" גרוסמן מספר על הילד דוד: "דוד הוא ילד כזה שחי גם במציאות וגם בדימיון… אני חושב שהייתי ילד כזה שכל פעם שאמא הביאה מהמכולת דג, הייתי בטוח שיהיה בו יהלום בסוף… אתם מכירים את ההרגשה הזאת? שאיש שנמצא בסביבה, שהוא איש די אפור… פתאום יתגלה שהוא קונסטנטין הגולה מלך יוון שנמצא פה בינתיים במסתור… וגם הרגשה שהיתה לי, שיום אחד יכנס המנהל ויגיד דוד בוא הנה ובחוץ יחכה מישהו ויתן לי איזה כתב שליחות… ופתאום יתברר שכל הילדות הזאת שהיא משעממת… היא רק מסווה למשהו אחר, ואז הכל ישתנה."

לשאלה, "דו-קרב זה סיפור אמיתי?" גרוסמן עונה, "היית רוצה שיהיה סיפור אמיתי?" ואז מוסיף "יש שני אנשים בעולם, שהם הילדים שלי, ורק הם יודעים אם הסיפור אמיתי, והם נשבעו שהם לא מספרים… מה שאני יכול להגיד זה שאם רוצים שדבר כזה יוכל להיות, אז אפשר… אם את רוצה שהדמיון יוכל להשפיע על המציאות – זה מספיק."

דוד גרוסמן ודו-קרב בתוכנית "קריאת כיוון" 

הקטע מתוך דו-קרב והראיון עם גרוסמן מתחילים בדקה ה- 18. לפני כן מופיעים קטעים מתוך "ניסים ונפלאות" של לאה גולדברג, ומתוך "כדור הכסף" של רות אלמוג.

 

 

קריאה שבלב (1): קריאה ואהבה 18 באוגוסט 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מקור, קריאה שבלב.
Tags: , , , , , ,
add a comment

אנחנו קוראים ספר. אנחנו אוהבים את הספר. אך מהי אהבה? אהבת אמת של קורא לספר? את הקורא הרע מגדיר עמוס עוז בסיפור על אהבה וחושך :

"הקורא הרע הוא מין מאהב-פסיכופת כזה שמתנפל וקורע את בגדי האשה שנפלה בידיו, וכשהיא כבר עירומה לגמרי הוא ממשיך ופושט את עורה, מסלק הצדה בקוצר רוח את בשרה, מפרק את השלד, ולבסוף – כשהוא כבר מגרם את עצמותיה בין שיניו הצהובות הגסות – רק אז הוא מגיע סוף סוף אל סיפוקו: זהו זה. עכשיו אני ממש ממש בפנים. הגעתי"

הקורא הטוב, לעומתו, חורש את השטח "בין הדמות בסיפור לבין האני שלך, החשאי, המסוכן והאומלל והמטורף והפלילי, זה היצור המבעית שאתה כולא אותו תמיד עמוק עמוק בתוך הצינוק הכי חשוך שלך, כדי ששום אדם לעולם לא ינחש חלילה את עצם קיומו… כך יוכלו הספרים לנחם אותך קצת על אסון סודותיך המחפירים: לא רק אתה, חביבי, אלא כולנו אולי קצת כמוך"

הקורא הרע הוא מי שקריאתו היא מעשה רכילות. הספר עצמו לא מעניין אותו, הוא רק אמצעי המשרת מטרה. המטרה היא ללקט עובדות אמיתיות או מדומיינות על חייו של הסופר. הקורא הטוב, לעומתו, מתהווה עם הספר, בתווך שבין הדמויות לבין עצמו. עוז מציג את הספר כמעין כומר מוודה החושף בפני הקורא את היצור המבעית המסתתר בתוך תוכו. אך עבור הקורא הטוב, הספר הוא מפתח לגילויו של האני-הכמוס, לראייה מחדש של עצמו, של עצמה. המרחב המדומיין שבין הקורא לבין הדמויות הוא כרטיס כניסה לעולם של חיים אפשריים, מפת הדרכים בהן לא הלכנו ואולי לעולם לא נלך.

Franz Eybl Girl reading 1850 ומהי אהבת הספר לקורא? אימו של עמוס עוז מסבירה לו כי אהבת הספר לקוראו היא אהבה שאינה תלויה בדבר, נאמנות לשמה:

"אמנם נכון שספרים עלולים להשתנות במשך השנים לא פחות מכפי שאנשים משתנים עם הזמן, אבל ההבדל הוא בכך שאנשים, כמעט כולם יעזבו אותך בסופו של דבר לנפשך כאשר יבוא יום שבו שוב לא יפיקו ממך שום תועלת או עונג או עניין או לפחות הרגשה טובה, ואילו הספרים לעולם לא ינטשו אותך. אתה אותם ודאי תעזוב לפעמים, ואחדים מהם אתה ודאי גם תעזוב לשנים רבות, או לתמיד. אך הם, הספרים, גם אם בגדת בהם, הם לעולם לא יפנו לך עורף: בדומייה שלמה ובענווה הם ימתינו לך על האצטבה. אפילו עשרות שנים ימתינו. לא יתלוננו. עד אשר לילה אחד, כשתהיה פתאום זקוק לאחד מהם, ולו גם בשלוש לפנות בוקר, ולו גם יהיה זה ספר שאתה הזנחת אותו וכמעט מחית מליבך במשך שנים על שנים, הוא לא יכזיב אותך כי אם ירד מן האצטבה ויבוא להיות עמך ברגע קשה. לא יתחשבן ולא ימציא תירוצים ולא ישאל את עצמו אם כדאי לו ואם מגיע לך ואם אתה עדיין מתאים לו, אלא יבוא מיד כאשר תבקש ממנו לבוא. לעולם לא יבגוד בך"

הספר לא יבגוד בך, אך הזיכרון יבגוד גם יבגוד. ובכך טמון הסיכוי והסיכון שבקריאה מחדש בספרים שאהבנו. כשאנו קוראים מחדש בספר אהוב, איננו מבקשים רק לפגוש את הדמויות האהובות שאנו זוכרים, אלא גם מחפשים את עצמנו, את אותו אני-של-עבר שהיה ואיננו עוד, המתהלך בדימיוננו בשבילי הספר. אלא שמפגש עם ספר הוא תמיד חדש, והמרחב המדומיין שבין הקורא לבין הדמויות נבנה ונוצר בכל רגע ורגע, בכל קריאה מחדש בספר אהוב.

זהו מסע אל ספרים שאהבתי. אתם מוזמנים להצטרף ולספר על הספרים האהובים שלכם, ועל המסעות שלכם בשבילי הזמן והזיכרון

זוגיות, טעות מסוג שהוא 11 באוגוסט 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, עיון, פסיכולוגיה.
Tags: , , , , ,
add a comment

"אני מאמינה," אמרה הסופרת ג'ויס קרול אוטס, "כי אנו מוצאים גאולה או חורבן באמצעות הנישואים שאנו עורכים… משום שאנשים הם בני אנוש, רוב הנישואים אליהם הם נכנסים הינם טעות מסוג כלשהו, קריאה שגויה של עצמם".

Keisai_Eisen,_Couple_Beside_Painting_of_Bamboo הספר "אנחנו אדם וחווה" עוסק בגבריות, נשיות וזוגיות ברוח הפסיכולוגיה היונגיאנית. כפי שמרמז שם הסדרה ושמו של הספר, הזוגיות המוצגת הינה זוגיות הטרוסקסואלית בין גבר לאישה. במבוא לספר מציגה תמר קרון את עקרונות פסיכולוגיית המעמקים של קרל גוסטב יונג, ורומזת על אפשרות ראיית הזוגיות כמטאפורה. אולם, לבד מסיפורן של נצחיה ודורית, המציג מקרה של אם המתקשה לקבל את בתה כאישה בזכות עצמה, אפשרות זו אינה ממומשת, וסיפורי הזוגות המוצגים נותרים בגבולות הזוגיות השמרנית המקובלת.

יופיו של הספר טמון ביכולתה של תמר קרון לספר סיפור. קרון היא כותבת בהירה ומוכשרת, המציגה בפני קוראיה שלל דמויות מיתולוגיות ואנושיות. כמטפלת, קרון מתבוננת במטופליה ומתארת את מהלך הטיפול כסיפור מתהווה בו לעיתים מטשטשת האבחנה בין מטפלת למטופלת, בין אנשים בשר ודם לבין דמויות מיתולוגיות גדולות מהחיים.

למרות שקרון אינה מצהירה על כך במפורש, במהלך קריאת הספר מתגלה כוחו המרפא של הסיפור, לא עבור הזוג המטופל, אלא דווקא עבור המטפלת, הרואה לפתע את בני הזוג שמולה מתוך הקשר רחב הרבה יותר מן המושגים וההגדרות הפסיכולוגיות הצרות. במובן זה, הספר מאפשר הצצה אל תוך עולמה של המטפלת, עולם בו הסיפורים הארכיטיפים משמשים מנוף להרחבת תודעתה.

"לעיתים," כותבת קרון במבוא לספר, "כאשר אני יושבת עם זוג בחדר הטיפולים עולה בדימיוני סיפור, מיתוס או אגדה. האנשים היושבים מולי ומערכת היחסים ביניהם מוארים אז באור שונה. כשם שהתאורה על במת התיאטרון מדגישה, מעמיקה או מצלילה את המתרחש עליה, כך גם הזוג היושב לפני, וסיפורו, מקבלים לפתע עומק ורוחב חדש. שוב אין אנו שלושתנו בלבד. הדמויות הארכיטיפיות מלוות אותנו."

הספר מציג את מעגל החיים של הזוגיות ברוח יונג משלב ההתאהבות, דרך שלב האהבה העיוורת, אל ההתפכחות וההפרדה, ועד לחיבור מחדש. בניגוד למציאות החיים הזוגיים שלעיתים קרובות הינה מקוטעת, מבולבלת ואף משמשים בה בו-זמנית מספר שלבים בערבוביה, הספר מציג מציאות נאראטיבית של התחלה, אמצע וסוף המתפתחים זה מתוך זה בקשר ברור של סיבה ותוצאה.

במובן זה, יופיים של הסיפורים המוצגים בספר מהווה בו זמנית מקור למשיכה ולמכשלה. הספר מציג, מבלי משים, תמונת עולם המסדירה כאב, טרגדיה ואובדן באופן ברור ומאורגן, הרחוק מלהיות מציאותי. פרשנותה היפה של תמר קרון לסיפורים מתוך המיתולוגיה היוונית ומן המקרא, פרשנות הנשזרת אל תוך סיפורי הטיפולים הזוגיים, רק מחריפה לעיתים את הניגוד בין הנאראטיב המיתולוגי של גיבורים גדולים הקרוצים מחומרים של חלום, לבין חיי יום קטנות של עלבונות, חולשות ושתיקות כעוסות של אנשים בשר ודם.

במהלך רוב הסיפורים המוצגים ב"אנחנו אדם וחווה", קרון שומרת על עמדת מספרת מרוחקת-משהו המתבוננת במושאי סיפורה מבלי לראות עצמה חלק מהתהוות הסיפור, ומבלי לשתף את הקורא במחשבות וברגשות המתחוללים בה בשעה שהיא צופה בתיאטרון היצר והכאב הנחשף בפניה. בהקשר זה סיפורם של דליה, גדעון ובועז יוצא דופן.

במישור אחד, זהו סיפורה של מטופלת השוברת את המוסכמות ומאושפזת במחלקה הסגורה בבית חולים פסיכיאטרי. סיפורה של אישה הנקרעת בין בעלה לבין מאהבה ורוחו של אחיה המת. במישור אחר, זהו סיפורה של מטפלת המגלה את השתקפותה במטופלת שלה, מלווה אותה לכל אורכן של סערות הנפש, ונפרדת ממנה עם שובה אל עולם החוקים והמוסכמות.

בכנות נוגעת ללב כותבת קרון: "דליה…אילו יכולתי הייתי מתוודה בפנייך שהרגשות שעוררת בי היו עזים ועמוקים, אולי אף מעבר למה שהתרתי להודות בפני עצמי באותה תקופה. האם את זוכרת שהחולות המאושפזות במחלקה הסגורה היו שואלות אותי בכל פעם שהייתי באה לקחתך לשיחה 'את אחותה ?'… הייתי עונה במבוכה כלשהי, 'לא…אני הפסיכולוגית שלה'…הדימיון ביננו מפתיע…מעבר למראה החיצוני יש גם דמיון אחר, איזושהי קרבה בינך לביני, אחרת איך ניתן להסביר את תחושת ההיכרות שהייתה למן הפגישה הראשונה ?"

כאן נוגעת קרון, מבלי לפרט, בזוגיות המטאפורית המתהווה בין מטפל לבין מטופל, זוגיות בה יש בעיתות חסד דבר מה המתעלה מעבר לגבולות ה'אני', ובזמנים אחרים זוהי טעות מסוג כלשהו, קריאה שגויה של מקום וזמן.

אנחנו אדם וחווה: זוגיות, מיתוסים,פסיכולוגיה. תמר קרון. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 262 עמ'.

 

התמונה:  Keisai Eisen, Couple Beside Painting of Bamboo

עוד בנושא:

על זוגיות מזוית תנ"כית ראו אהבה וזוגיות בפרשת חיי שרה

שמע ישראל: הקשבה בפרשת ואתחנן 8 באוגוסט 2014

Posted by Keren Fite in פרשת ואתחנן, פרשת שבוע.
Tags: , , , , ,
add a comment

בפרשת ואתחנן משה ממשיך את נאום הפרידה שלו מהעם, שהתחיל בפרשת דברים. הנאום מסכם את קורות העם ארבעים שנה במדבר, ומדגיש את הניצחונות וההצלחות ואת ידו של ה' בכל אלה.

Ma Lin Quietly Listening to Wind in the Pines בפרשת ואתחנן מופיעות שוב עשרת הדברות, ומופיע הפסוק "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". אפשר לפרש את הפסוק "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" מנקודת מבט הומניסטית-חילונית ולאו דווקא דתית.

החוש המרכזי אותו אנו מתבקשים להפנות לאלוהים [או בהקשר זה היקום, הטבע, הרוח או הנפש] הוא דווקא שמיעה. מדוע דווקא שמע ישראל?

בספר יצירה, שהוא ספר קדום של הקבלה, מונים שלושה אברי אהבה: "שלשה אוהבים הלב והאזנים" (ספר יצירה, פרק שישי, חלק ה').

במשלי נאמר לְהַקְשִׁיב לַחָכְמָה אָזְנֶךָ; תַּטֶּה לִבְּךָ, לַתְּבוּנָה (משלי, ב 2)

הגר"א מפרש: חכמה הוא ששומע ומקבל מאחרים, ותבונה שמבין דבר מתוך דבר, ולשמוע ולקבל זהו באזניים ולהבין דבר מתוך דבר זהו בלב

מדוע אזניים?

השמיעה אינה פעולה רצונית. אנו שומעים משום שיש לנו אזניים המסוגלות לשמוע. הקשבה לעומת זאת אינה פעולה פאסיבית, אלא בחירה של הלב. לכאורה, איננו עושים הרבה בזמן שאנחנו מקשיבים. אבל הקשבה אמיתית, הקשבה שבלב – היא פעולה אותה אנו צריכים לעשות בכוונה מלאה, ובתשומת לב גדולה.

הקשבה היא ביטוי מובהק לאהבה, ואילו חוסר הקשבה הוא סימן (ולעיתים גם סיבה) לחוסר אהבה, לתחושת דחיה וסלידה. כאשר אנו אוהבים אדם, מעניין אותנו לשמוע מה יש לו לומר, ולכן אנו רוצים ומסוגלים להקשיב לו. אבל, גם אם אנו סולדים מאדם, הקשבה מודעת לדבריו עשויה לפתח בנו חמלה ונכונות הבין את הדברים מנקודת מבטו. ומכאן הפירוש, חכמה היא ששומעת ומקבלת מאחרים ומתוך זה מבינה.

הקשבה היא אומנות הדורשת מאמץ, תרגול ומיומנות רבה. קיימות אין סוף דרכים להקשבה: להקשיב למה שאדם אומר, לשים לב לדרך בה הדברים נאמרים, לטון הקול, לצבע המילים. לתת לאדם לו אנו מקשיבים את התחושה שאנחנו נוכחים בסיפור שלו, שומעים את המילים, וחשים את התחושות. וגם אם אנו חלוקים בנוגע לעובדות, הרי שהקשבה יכולה להביא לכך שנבין את הרגש והחווייה העומדים מאחורי המילים.

ומה הקשר לשמע ישראל?

מתוך הציווי להקשיב: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד (דברים ו,ד). אנו מגיעים לאהבה: וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. והנה לנו אזנים (שמע) ולב (ואהבת).

מדוע לצוות על הקשבה?

את האהבה הבאה לידי ביטוי בהקשבה, לא ניתן להחזיק או לשמור. זו אהבה המתהווה מרגע לרגע, ממילה למילה, מהקשבה להקשבה. אהבה שיש לבחור בה בכל רגע מחדש. ציווי במשמעות מחוייבות, תזכורת פנימית לעשייה, להקשבה.

וכאשר אנחנו מקשיבים, הקשבה עמוקה, הקשבה עם כוונה, אנו מרחיבים את חוויית הקיום האנושי, נוגעים בכל מה שהוא זר, שונה ואחר, בין אם הוא משתייך לעולם האנושי או לעולם הטבע. אנו מרחיבות עצמנו כדי לשמוע, להקשיב, להכיל את כל הקולות כולם.

למי הקשבתם היום?

 

התמונה:  Ma Lin, Quietly Listening to Wind in the Pines

תשעה באב: הזמנה לחמלה 3 באוגוסט 2014

Posted by Keren Fite in ט' באב, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , , ,
add a comment

Ernst_Ludwig_Kirchner_Totentanz_der_Mary_Wigman_1926-8 קיץ. זמן חורבן והרס. באיזור המזרח התיכון, הקיץ הוא העונה שבין הקציר לבין האסיף; תקופה של חום, יובש וצמא, בה כל גיץ הופך לאש. המיתוסים של עמי האיזור מספרים על גברים צעירים שמתים מוות אלים ומרווים את האדמה בדמם.

במועדי הלוח העברי, ט' באב הוא יום תענית על החורבן, יום של התמסרות לאובדן ולבכי. אלא שכשם שהקיץ מכיל בתוכו את ההבטחה למים ולסתיו, כך החורבן מכיל בתוכו את ההבטחה לחמלה ולחיים.

הרקע לצומות לזכר חורבן בית המקדש טמונים במעשי עם ישראל במדבר: ב- י"ז בתמוז, ארבעים יום אחרי שעמדו במעמד הר סיני, מתרחש חטא העגל. בליל ט' באב שבים המרגלים לדווח על ארץ ישראל ומוציאים דיבתה.

ר' יוחנן אומר: "אותו לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חינם [בכיה לשווא על הארץ] – ואני קובע לכם בכיה לדורות [בכי וצום ב-ט' באב]" (תענית כ"ט ע"ב)

על החמלה

השרש ח.מ.ל משמעו לשאת. המילה حامل (חַאמֵל) בערבית משמעה אשה הרה. מכאן, חמלה משמעה לשאת את כאב החיים, לשאת את סבלו של הזולת, להיות נוכחת בסבלו של הזולת.

בעת כעס מצהיר משה כי אינו אמו הורתו של העם קשה העורף אותו נגזר עליו להנהיג: הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה–אִם-אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ:  כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק?  (במדבר יא 10-12). אולם נוכח חרון אפו של האל המבקש להשמיד את העם הסוגד לעגל הזהב, משה מגונן על העם ומבקש להציל את חייו: שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ, וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ (שמות, לב 12).

הרוע נובע מתוך מציאות של העדר. הכמיהה אל עגל הזהב היא כמיהה אל החומר, דבר מה שניתן להאחז בו, איזו אשליה של ביטחון, הבטחה של סופיות. אלא שהקיום האנושי הינו ארעי וזמני, והתשוקה (שנובעת מתוך העדר) רק מגבירה את הסבל.

ניתן לראות את הארעיות האנושית בדברי ה' אל משה: לֹא בְצִדְקָתְךָ, וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ, אַתָּה בָא, לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצָם:  כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ (דברים, ט 5). מתוך פרשנות חילונית אפשר לומר שעמים באים ועמים הולכים והאדמה לעולם נשארת. עם ישראל לא מקבל את ארץ ישראל כתוצאה מסגולתו המיוחדת, אלא כחלק מגלי ההרס והבניה שבמציאות העולם הזה, כחלק ממעגל הלידה- המוות- והלידה מחדש הטמון במחזוריות הטבע (לענין זה ראו גם רשימה על פרשת דברים).

מכאן, שצום ט' באב הינו שיחרור, ולו לרגע, ממציאות החומר, ויתור על השפע והנוחות של היומיום. פתיחת הלב לנשיאת האבל, הסבל, והכאב של האנשים סביבנו: מי שברחו מביתם בגלל ההפצצות, מי שאיבדו את בניהם בגלל הקרבות.

חמלה אינה אהבה במובנה הפשוט והפשטני – אני אוהבת אותך ולכן אני רוצה בך – אלא היכולת לעמוד נוכח פני הסבל ולשאת את הכאב. לא רק את הכאב הקרוב אל עצמי, אלא גם את כאבו של הזולת. האחר, הלא מוכר, השונה, הזר והמפחיד. כן, גם את כאבו של מי שנחשב לאוייב.

בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, ונאמר שיבנה במקום בו תתקיים אהבת חינם. במלחמה הזאת חוזרת האמירה "אין לנו ברירה". אין לנו ברירה להפגיז, אין לנו ברירה להרוג, אין לנו ברירה להקריב. המצב הבלתי-נסבל של העדר, התחושה הנוראית של אין ברירה, מובילים לאלימות.

חמלה היא מצב של יש ברירה. חמלה היא בחירה. בחירה בחיים, בחירה בשותפות גורל, נכונות לחיות ביחד על האדמה הזאת.

מי יתן ונהיה כולנו משוחררים מכאב, אובדן וסבל.

התמונה:   Ernst Ludwig Kirchner, Mary Wigman's Dance of Death

פרשת דברים: ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו 2 באוגוסט 2014

Posted by Keren Fite in פרשת דברים, פרשת שבוע.
Tags: , , , , , , ,
2 comments

פרשת דברים היא פרשת השבוע הראשונה בספר דברים. זהו הנאום הראשון, בסדרה של נאומים, אותם נושא משה לפני מותו. באופן מפתיע, מונה משה בנאומו רשימה מגוונת של עמים שכבשו חלק זה או אחר של ארץ ישראל, אך נעלמו ממנה כליל: האֵמִים, הרפאים, החֹרִים, הזמזֻמים, העוִים והכפתורים, כולם בזמן זה או אחר היו שועי הארץ ואדוניה, השמידו את עמי הארץ והטילו חיתתם עליהם.

jeremiahs-lamentation-chagall וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם, מִלְחָמָה:  כִּי לֹא-אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ, יְרֻשָּׁה–כִּי לִבְנֵי-לוֹט, נָתַתִּי אֶת-עָר יְרֻשָּׁה. הָאֵמִים לְפָנִים, יָשְׁבוּ בָהּ–עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם, כָּעֲנָקִים. רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף-הֵם, כָּעֲנָקִים; וְהַמֹּאָבִים, יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים. וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים, לְפָנִים, וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם, וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם:  כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ, אֲשֶׁר-נָתַן יְהוָה, לָהֶם.

וְקָרַבְתָּ, מוּל בְּנֵי עַמּוֹן–אַל-תְּצֻרֵם, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם:  כִּי לֹא-אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹן לְךָ, יְרֻשָּׁה–כִּי לִבְנֵי-לוֹט, נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה. אֶרֶץ-רְפָאִים תֵּחָשֵׁב, אַף-הִוא:  רְפָאִים יָשְׁבוּ-בָהּ, לְפָנִים, וְהָעַמֹּנִים, יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים. עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם, כָּעֲנָקִים; וַיַּשְׁמִידֵם יְהוָה מִפְּנֵיהֶם, וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם. כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִבְנֵי עֵשָׂו, הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר–אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת-הַחֹרִי, מִפְּנֵיהֶם, וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים, עַד-עַזָּה–כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר, הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם (דברים א, ט-יב; יט-כג)

אולם, מסתבר שאדוני האתמול הם הנעלמים של המחר. כל העמים הללו שמזכיר משה נעלמו מעל פני הארץ, נכבשו ופוזרו, ועמים אחרים (מואב, עמון ואדום, להם הובטחה חלקה בארץ ישראל) כבשו וגירשו אותם. מה הטעם להזכירם בנאום משה?

בפירוש רש"י לספר בראשית, מסביר רש"י: ומה טעם פתח בבראשית? משום – "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" (תהלים קיא ו) … שאם יאמרו אומות העולם לישראל: "ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים"; הם אומרים להם: "כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" (רש"י בראשית, פרק א´ פסוק א´).

על כך מפרש פרופ' ישעיהו לייבוביץ: כל הארץ (ובמובנה הרחב, העולם) שייכת לה', וכל עם היושב בארץ מסויימת עושה זאת ברצון ה' ואין לו כל זכות או בעלות על ארצו. בשונה משאר העמים להם הובטחה חלקה בארץ (אדום, מואב ועמון), הרי שההבטחה לעם ישראל כרוכה בתנאי של עבודת ה'. הברית בין ה' לבין העם אינה ברית חינם, אלא יש לה תנאי והוא עבודת ה'.

לפי פרשנותו של לייבוביץ, על עם ישראל הוטלה החובה והאחריות המיוחדת למעשיו. מחובתו לעשות מעשים טובים, כי ה' רואה בו אחראי למעשיו, עוד יותר משהוא רואה עמים אחרים אחראים למעשיהם. כלומר, הברית עם אלוהים היא אחריות שדורשת יותר ואין בה מתן רשות לעשות כל מה שיעלה על דעתנו בשם ה'.

שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים

התשובה לשאלה מהי עבודת ה' ראויה טמונה בדברי הנביא ישעיהו. בנבואת חזון (ההפטרה לפרשת דברים) מתאר ישעיהו מציאות חברתית בה בעלי הכח והשררה מנצלים לרעה את החלשים והנזקקים: כַּסְפֵּךְ, הָיָה לְסִיגִים; סָבְאֵךְ, מָהוּל בַּמָּיִם. שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים–כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם (ישעיהו, א, כב-כג).

החורבן נובע מהשחיתות והניצול החברתי, ולא משום שהעם מתרשל בפולחן ובסגידה לה': וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם–גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ:  יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ–הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי:  חִדְלוּ, הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה (ישעיהו, א, טו-יז).

ארץ ישראל עברה ידיים רבות, וסיפורה הוא סיפור של כיבוש וחורבן, שיבה ובניה מחדש. עלינו לשאול עצמנו איזה עתיד אנו מבקשים עבור בנינו ובנותינו. צה"ל הוכיח שוב ושוב את כח ההרתעה של ישראל, אך הניצחון האמיתי אינו מצוי בשדה הקרב אלא בשולחן הדיונים.

כשיסתיים מצעד הגנרלים, כשישקוט רעם התותחים, אנו נאלץ להתמודד עם החורבן, העוול והשחיתות. זו תהיה השעה לחמלה, לבניה ולתקומה. ומוטב מוקדם ממאוחר.

התמונה: (Jeremiah’s Lamentation, Chagall (1956

עוד בנושא:

חלון אפשר לתקן אבל לא חיים של ילד: רשימה משנת 2012 על מבצע עמוד ענן עצוב לגלות עד כמה אנו ממשיכים להיות נתונים במלחמת התשה