jump to navigation

מצוק איתן לצוק העתים: על ההבדל בין מציאות לבין פנטזיה 30 ביולי 2014

Posted by Keren Fite in הערות שוליים.
Tags: , , ,
add a comment

Daenerys the Unburnt with hatched dragons by Michael Komarck מגיל צעיר מאוד ילדים לומדים את מוסכמות הז'אנרים הספרותיים. הם לומדים שהנסיך יציל את הנסיכה ויתחתן איתה, הם מודעים לכך שלא משנה עד כמה טום ירדוף ויכתוש את ג'רי, העכבר הזריז תמיד ינצח ותמיד יצא ללא פגע.

לפעמים כמיהת הלב יוצרת בלבול בין מציאות לבין נרטיביים ספרותיים. במלחמת "צוק איתן" (הרשו לי לקרוא לילד בשמו), יש קולות הקוראים להכרעה ברורה, כאילו שהחיים מתנהלים כמו סרט פעולה בו הגבולות בין הרע לבין הטוב מסומנים בבירור, הסוף חד-משמעי וברור, והטובים תמיד מנצחים.

בראיון על סדרת ספרי "שיר של אש וקרח", מסביר ג'ורג' ר. ר. מרטין מדוע מתארכת הסדרה כל כך, ומדוע בחר שלא לסיים את העלילה במשפט הממצה "הוא מלך בחוכמה במשך שלוש מאות שנה":

הרבה ספרים לא מתייחסים להתפתחות הדמות לאורך זמן. ישנה הנחה בז'אנר הפנטזיה שאם אתה אדם טוב, אתה תהפוך למלך טוב… למשל, אצל טולקין, ארגורן חוזר והופך למלך ואז נאמר 'הוא מלך בחוכמה במשך שלוש מאות שנה.' יופי. זה קל מאוד לכתוב משפט כזה, 'הוא מלך בחוכמה.'

אבל, מה משמעותו של המשפט, 'הוא מלך בחוכמה?' מה היתה מדיניות המיסים שלו? מה הוא עשה כאשר פרצה מלחמה בין שני לורדים? או כשהיתה פלישת ברברים מהצפון? מה היתה מדיניות ההגירה שלו? מה לגבי זכויות שוות לאורקים? כלומר, האם הוא פשוט הנהיג מדיניות של רצח עם, 'בואו נהרוג את כל האורקים המחורבנים הללו שעדיין נשארו בחיים?' או שהוא ניסה לגאול אותם? אתה אף פעם לא רואה את פרטי הפרטים של השילטון.

אני משער שיש מימד בספרות פנטזיה שהקוראים פשוט לא רוצים לראות. אני מוצא שהמימד הזה מרתק.

בספרות ובקולנוע מותר לקוראים ולצופים להתעלם מאפרוריות היומיום, להעמיד פנים כאילו אפשר לחתוך את המציאות בסכין. במציאות בה אנו חיים, הגישה של "בואו נסיים את העבודה אחת ולתמיד" היא מסוכנת. סביר להניח ש"צוק איתן" לא תהיה המלחמה שתסיים את המלחמות כולן, ויתכן שגם לא תחסל את החמאס.

למרות שלישראל יש את היכולת הצבאית להחריב את עזה, בינתיים אין לה את הנכונות לשלם את מחיר הדמים שתגבה פעולה זו. יתכן שאין מנוס מהמשך המלחמות. מלחמות חסרות הוד והדר. מלחמות בשטח בנוי בקרב אוכלוסייה אזרחית המשמשת בשר תותחים.

אולי החוכמה אינה להתנער כליל מהמלחמה, אלא למצוא שותפים לחיים של קיום משותף. לאחד כוחות סביב אינטרס משותף. לבטח גם בקרב האוכלוסיה הפלשתינית יש מי שרוצה לחיות בשקט, לראות את ילדיו גדלים, להזדקן בכבוד.

אולי אנחנו נדרשים כאן לאומץ שבחולין, ליכולת לחשיבה פרדוקסלית: מלחמה מצד אחד, ומשא ומתן ועשייה שתאפשר קיום משותף מהצד השני.

 

התמונה: Daenerys the Unburnt with Hatched Dragons, by Michael Komarck

קצה המחר: כל יום הוא מלחמה חדשה 29 ביולי 2014

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, מתח ופעולה.
Tags: , , , , ,
1 comment so far

*הרשימה כוללת ספוילרים

בעתיד כל שהוא כדור הארץ ניצב מול איום של פולשים חייזרים. ויליאם קייג' (טום קרוז) הוא רב-סרן חסר כל ניסיון קרבי שממונה על יחסי הציבור של המלחמה. כשהוא מסרב פקודה, הוא מוצא עצמו נשלח אל שדה הקרב כטוראי.

edge of tomorrow סצנת הקרב הראשונה מזכירה את סצנת הפתיחה של "להציל את טוראי ראיין," ללא הלוחמים העשויים ללא חת. קייג' חסר מוטיבציה ללחימה, חסר מיומנות, ומפחד. הצילומים התזזיתיים, הפיצוצים, החיילים המתים, והחייזרים דמויי-החרקים מעוררים בעתה. העובדה שקייג' נהרג בקרב הפתיחה מסיימת את הסרט עוד בטרם החל.

אלא שקייג' נלכד בלולאת זמן שגורמת לו לחזור ולחיות שוב ושוב את יומו האחרון.

לנגד עינינו הופך קייג' מאיש יחסי ציבור פחדן לחייל מיומן. עם כל חזרה ליום הקרב, הוא מתאמן יותר, והופך מיומן יותר ויותר בקרבות, עד שהחיילים הלוחמים לצידו עוברים מזילזול, להערכה, ולאמון המביא אותם ללכת אחריו בקרב האחרון, זה שיסיים את הקרבות כולם.

לצידו של קרוז לוחמת ריטה ורטסקי (אמילי בלנט). בשונה מסרטי העלמה במצוקה, ורטסקי היא לוחמת מיומנת, המדריכה את קייג' באימונים, ולוחמת לצידו. בקור רוח היא אומרת לו שבמקרה שהוא נפצע, מוטב שימות ויחזור שוב לשדה הקרב, משום שטיפול בפציעה יבטל את יכולתו לחזור בזמן, וכפועל יוצא ימנע את הסיכוי הקלוש לנצח במלחמה. היא יורה בו למוות בכל פעם בה הוא נפצע.

"זה די נדיר למצוא תפקיד נשי עם עוצמה בסרטי פעולה," אמרה אמילי בלנט בראיון, "דמויות נשיות בדרך כלל אוחזות בידו של הבחור ורצות מאחוריו כאילו אין להן מושג מה לעשות ולאן ללכת."

ורטסקי מכוונת מטרה וחסרת סנטימנטים. לאורך הקרבות החוזרים קייג' הוא זה שמנסה לנהל שיחות וליצור אנטימיות שמעבר לקרבות, מנסה להציל את חייה ולשכנע אותה לא ללכת אל הסוף המר, אך היא מחזירה אותו שוב ושוב להכרח להלחם ולנצח.

"קצה המחר" מלא אקשן, וכמעט משולל מחשבה. קייג' מפתיע ביכולת שלו לחזור שוב ושוב לשדה הקרב, מבלי לחוות חולשה או יאוש. לפני הכניסה אל הקרב, סמל פארל (בילי פקסטון), מפקד המחלקה, אומר: "שדה הקרב הוא הגואל הגדול. זהו כור המצרף הבוער בו מחושלים הגיבורים האמיתיים."

מה שנשמע בפעם הראשונה כנאום הנועד להלהיב את החיילים המפוחדים לקראת הקרב, הופך עם כל חזרה למעין משל על קיומו של קייג' שנדון לחזור שוב ושוב על יומו האחרון. משל על אומץ הלב שבחזרה לקרב הנראה אבוד, ועל התקווה שהפעם הזאת הקרב יסתיים בצורה אחרת.

אליסיום: הבטחה מטרידה 28 ביולי 2014

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, מתח ופעולה.
Tags: , , , , , ,
1 comment so far

*הרשימה כוללת ספוילרים

השנה היא 2154. כדור הארץ עני, הרוס ומזוהם. העשירים עברו לאליסיום, מושבה נקיה וירוקה בה אפשר לרפא כל מחלה. אוירת הכאוס והסכנה בכדור הארץ באה לידי ביטוי בשימוש במצלמות יד ובצילומים תזזיתיים. הצילומים באליסיום נקיים ואסתטיים עד כדי סטריליות.

elysium-poster מקס (מאט דיימון), הדמות המרכזית בסרט, הוא אסיר לשעבר. מציאות החיים בכדור הארץ המזוהם היא מציאות של מדינת משטרה דיסטופית. השוטרים וקציני המבחן הם רובוטים, המתייחסים לבני האדם, ובכלל זה למקס, כנתון סטטיסטי ולא כבן אנוש. הסרט נפתח בניסיונותיו של מקס להמנע מעבריינות ומאלימות, ומנסיבות בלתי אפשריות שדוחפות אותו למסלול התנגשות קטלני מול מערכת דיכוי וחוסר צדק.

השוטרים תוקפים אותו משום שהתחצף אליהם (או התבדח לטענתו) ומנמקים את אלימותם באמירה "יש מדיניות של אפס סובלנות." קצין המבחן מסביר למקס שקיים סיכוי של 78% שהוא יחזור לפשע, ולכן ההתנגשות עם השוטרים מביאה להארכת תקופת המבחן שלו.

במקום העבודה של מקס הערך העליון הוא תפוקה בהתאמה למכסות, עמידה ביעדי הייצור, והגדלת הרווח. כשנתקע הכבשן עליו עובד מקס, מנהל העבודה דורש ממנו להכנס ולתקן את התקלה. כשהוא נלכד בכבשן וסופג קרינה ברמה גבוהה, מודיע לו רובוט שיש לו חמישה ימים לחיות, מספק לו כדורים ושולח אותו הביתה. במציאות החיים של ”אליסיום” אין שום ענין בפרט, בסבלו, בחייו או במותו.

מקס המיואש פונה לשותפו לשעבר לפשיעה, כדי שיסדיר עבורו כרטיס כניסה לאליסיום, שם יוכלו לרפא אותו. התנאי הוא שיעבור ניתוח שיהפוך אותו למעין אדם-מכונה, וישתתף במבצע שמהותו פריצה למחשבי אליסיום. המבצע, כמובן, משתבש.

מקס גדל במנזר של נזירות היספניות ביחד עם פריי (אליס בראגה). אחת הנזירות מספרת למקס שהוא יחיד ומיוחד, שנולד למען מטרה מיוחדת, שיעשה משהו גדול ונפלא בעתיד. מקס הופך לעבריין, וגם כאשר הוא מבקש לשקם את דרך חייו, נסיבות החיים מונעות זאת ממנו. פריי, לעומתו, הופכת לאחות בית חולים ועוזרת לחולים ולנזקקים כנגד כל הסיכויים. אולם, הבת שלה חולה בלוקמיה ללא סיכוי להחלמה, אלא אם כן תגיע לאליסיום.

הבת החולה מספרת למקס סיפור על סוריקטה שעולה על גבו של ההיפופוטם כדי לאכול פירות. "מה יוצא להיפופוטם מזה?" שואל אותה מקס. "הוא רוצה חבר," היא עונה.

לכאורה פריי מתנגדת לאלימות, ומוצגת כהיפוכה של דלאקורט (ג'ודי פוסטר), קצינת האבטחה של אליסיום, שמסבירה שהאלימות אותה היא מפעילה (בסיועו של קרוגר, שמאופיין כרוצח פסיכופת), נועדה כדי להגן על ילדיה ועל עולמה מפני הפולשים מכדור הארץ. הנשיא של אליסיום דוגל בדרכי שלום, אבל מעוצב כאמפוטנט חסר יכולת. דלאקורט, מסבירה לו שהאלימות נחוצה כדי לשמר את הפציפיזם שלו: "כשיש לך פולשים אתה צריך אותי שאעשה את העבודה המלוכלכת." למעשה, על מנת לרפא את אזרחי העולם כולו (ולממש את משאלת ליבה של פריי) ולקבל אותם לאליסיום, נדרשת אלימות הרסנית, שגובה את חייו של מקס. האלימות הופכת לרע הכרחי עבור כולם.

בסופו של ענין, אחרי פריצה אלימה לאליסיום, מקס מקריב את חייו כדי לאתחל את המערכת, מה שהופך את כל תושבי כדור הארץ לאזרחי אליסיום. למקס אין למעשה כל אידיאולוגיה או רצון לגאול את העולם. הוא מבקש להגיע לאליסיום כדי להציל את חייו. את ההחלטה להציל את כולם במחיר חייו הוא מקבל כשהוא מבין שימות בכל מקרה.

יש קווי דימיון בין "אליסיום" לבין "מחוז 9", סרטו הקודם של הבמאי ניל בלומקמפ (Neill Blomkamp). בשני הסרטים ישנה אמירה פוליטית בנוגע ליכולתו של הרוב השבע לקבל את האחר שנתפס כזר וכמסוכן. ”אליסיום” מתאר דיסטופיה בה הפערים הכלכליים-חברתיים מתרחבים עד כדי כך שהמעמדות העליונים (הלבנים והמשכילים, שהסרט מאפיין כאירופאים) מרחיקים עצמם מהמעמדות הנחשלים (בעיקר היספנים ושחורים), אך ממשיכים לנצל את עבודתם.

שרלטו קופלי (Sharlto Copley), השחקן שמשחק את קרוגר האלים, גילם את ויקוס, השוטר הבירוקרט טוב הלב שרק-עושה-את-תפקידו ב"מחוז 9" אך מגלה לזוועתו שהוא הופך לחיזר בעל כורחו. בשני המקרים מדובר בדמות המאבדת את זהותה האנושית. ויקוס הופך לחייזר, קרוגר מתמסר כליל לאלימות.

הסרט צולם בשכונות העוני במקסיקו סיטי. "יש לך צוות שמגיע מהעולם העשיר והשבע, שמגיע לשכונות העוני של מקסיקו סיטי עם טכנולוגיה מתקדמת לאיזור מצוקה… זאת אליסיום של תקופתנו. אנחנו באנו מתחנת החלל קליפורניה," אמר בלומקמפ בראיון, "אם באת בשביל חוויית פופקורן כייפית, מחכה לך חוויה מטלטלת… אם בסוף הסרט אתה מוצא את עצמך מוטרד, צפית בו כמו שהתכוונו."

אליסיום מייצגת את מימושה של המשאלה האנושית לשיחרור מסבל וכאב: מקום בו אין דאגות של פרנסה, והטכנולוגיה נותנת מענה לכאב, מחלה, זקנה, ואפילו למוות. אלא שמחיר האוטופיה הוא אלימות ואפליה חברתית הגובלת בגזענות. בשונה מ"מחוז 9," שמסתיים בצורה מורכבת ועוכרת שלווה, "אליסיום" מציע סוף טוב-לכאורה. בנקודה בה מסתיים הסרט ההפרדה בין תושבי אליסיום לבין תושבי כדור הארץ מתבטלת וכולם הופכים לאזרחים שווים. אולם, הפוטנציאל הנפיץ של האלימות נותר בשדות הנצח של אליסיום כמו הבטחה מטרידה.

אלוהי, תן לי תקווה וקח ממני את היאוש 15 ביולי 2014

Posted by Keren Fite in הערות שוליים, ספרות ערבית, תרגום.
Tags: , , , , , , , , , ,
add a comment

תחנון

מאת עלי אמין

worries in sand אלוהי, תן לי את התקווה וקח ממני את היאוש

אך אל תתן יאוש לאחרים

אלוהי, טע את האהבה בליבי ועקור את האיבה מנפשי

עזור לי להפוך את חברי לאוהבי

את מכרי לחברי, ואת אויבי למכרים שלי

תן לי את הכח להתגבר על תשוקתי

ואת השכל כדי לנצח את גאוותי

אלוהי, חזק את עיני כדי שאוכל לראות את חסרונותי

ושים על עיני בד שחור כדי שלא אגזים בראיית חסרונותיו של הזולת

עזור לי להעניק אושר לכמה שיותר אנשים

להרבות את ימיהם השמחים

להמעיט את לילות בכיים

אלוהי, תן לי את עונג הסליחה וקח ממני את תאוות הנקם

אלוהי ,פקח את עיני כדי שאראה

את כל היופי שיצרת בטבע ובבני האדם

את כל הטוב שאתה נוטע בכל יום באדמה ובלב האדם

תרגום: קרן פייט*

 

دُعَاءٌ

يَا رَبّ!

أَعْطِنِي الامَل وَخُذْ مِنِّي الياس وَلاَ تُعْطِهِ لغيري

يَا رَبّ! إِزْرَعْ تَضَارَة الْحبِّ فِي قَلْبِي وَازْرَعْ تَجَاعِيدَ الْحِقْد مِنْ نَفْسِي

سَاعِدْنِي عَلَى أَنْ أُحَوِّلَ أَصْدِقَائِي إِلَى أَحِبَاءِ وَمَعَارِفي إِلَى أَصْدِقَائِي

وَخُصُومِي إِلَى مَعَارِف

إِمْنَحْنِي الْقُوَّة لاتَغَلَّبَ عَلَى شَهَواَتِي وَأَعْطِنِي الْعَقْل لاِنْتَصِرَ عَلَر غُرُورَي

يَا رَبّ! قَوِّ بَصَرِي لارَى عُيُوب نَفْسِي وَضَعْ عَلَى عَيْنَيَّ عِصَابَةَ سَوْدَاء

حَتَّى لاَ أُبَالِغَ فِي عُيُوب غَيْرِي

سَاعِدْنِي عَلَى أَنْ أُسْعِدَ أَكْبَر عَدَدَا مِنَ النَّاس فَأُضَاعِفَ أَيَّامَهُمُ الضَّاحِكَة

وَاخْتَصِر لَيَالِيَهُمُ الْبَاكِيَة .

يَا رَبَّ ! هَبْنِي لَذَّة الْعَفْوِ وَجَرِّدْنِي مِنْ شَهْوَةِ الانتقَام

يَا رَبِّ افْتَحْ عيْنَيَّ لارَى كُلّ الْجِمَال الَّذي صَنَعْتَهُ أَنْتَ فِي الطَّبِيعَةِ وَفِي النَّاسِ

وَالْخَيْر الذِّي تَزرَعَهُ كُلَ يَوْم فِي الارْض وَفِي القلوب

 

*על התרגום

בתזמון מעט סוריאליסטי, כיאה למציאות חיינו בארץ הזו, התחלתי ללמוד ערבית. עם החדשות על הטילים, ההתקפות, ההפגנות, האלימות, אנחנו מתכנסים בכל יום לדבר ולקרוא ערבית. שפה היא שער להבנה. נרצה או לא נרצה, נגזר עלינו לחיות יחדיו בארץ הזאת. הטקסט של עלי אמין התגלגל לידי במקריות ממוזלת. המילה דועא دُعَاءٌ מתייחסת לתפילה אישית אותה אומר כל אדם על עצמו, על משפחתו, בדומה לתפילת התחנון ביהדות בה נופל המתפלל אפיים ומבקש רחמים. התרגום המופיע כאן הינו תרגום חופשי שלי. תפילה-תשובה חלופית למכתב החיזוק של מח"ט גבעתי. תיקונים, הערות והארות יתקבלו בברכה. מי יתן ונדע כולנו למצוא את התקווה ולהתנער מהייאוש.

 

*

עלי אמין (1914-1976). עיתונאי מצרי. נולד בקהיר עם אחיו התאום, מוסטפה. אביהם, אמין יוסף ביי, היה עורך דין ופוליטיקאי, אימם היתה אחייניתו של סעד זהלול, פוליטיקאי מוביל במפלגה הלאומית. התאומים גדלו במרכז העצבים הפוליטי של מצרים, שכונה לימים "בית האומה".

בשנת 1928 עלי גורש מבית ספר בגלל שהשתתף בהפגנות כנגד הממשלה. בשנת 1931 נסע ללימודים באנגליה. עם סיום לימודיו חזר למצרים, ובשנת 1944 הקים ביחד עם אחיו את העיתון העצמאי "חדשות היום". העורכים הצעירים נעצרו מספר רב של פעמים בשל הביקורת שהטיחו במלך פארוק.

בשנת 1951 ייסדו האחים עיתון לבני נוער. העיתון העצמאי שכלל גם כמות לא מבוטלת של רכילות הפך לעיתון הנקרא ביותר במצרים. בשנת 1952 תמכו האחים בהפיכה הצבאית בראשות ג'מל עבד אל נאסר, ופירסמו בעיתון "חדשות היום" כתבות על השחיתות של המשטר הקודם. בזמן משבר סואץ, נשלח עלי אמין לתווך מול ממשלת בריטניה, ובהמשך נשלח כשליח דפלומטי מיוחד ללונדון.

בשנת 1960 העיתונות המצרית מולאמת, אולם גם לאחר הלאמת העיתונות האחים אמין נותרו בתפקיד עורכים בעיתונים שהיו בבעלותם, וביקרו קשות את המהלך. הביקורת שהטיחו בממשל הבאישו ריחם והשניים הפכו מידידי הממשל לאויביו, והואשמו בריגול לטובת בריטניה (עלי) וארה"ב (מוסטפה).

בשנת 1965 מוסטפה נעצר, ונשפט למאסר עולם. באותה תקופה, עלי שהה באנגליה, אך המשיך לפרסם מאמרים בעיתון, עד אשר אנוור סעדאת חנן את אחיו בשנת 1974.

עלי אמין נפטר ממחלת הסרטן בשנת 1976. הוא נקבר בקהיר.

 

מתוך:

Dictionary of African Biography. Edited by Emmanuel K. Akyeampong and Henry Louis Gates. 2012

הקול השר את שירו האחרון 14 ביולי 2014

Posted by Keren Fite in בודהיזם, משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , ,
add a comment

טזא הוא דמות בידיונית שיצרה קארן קונלי בהתבסס על תחקיר ארוך שנים וראיונות עם גולים ומתנגדי משטר בורמזיים. באמצעות דמותו של טזא קונלי מספרת את סיפורם של האסירים הפוליטים בבורמה. הספר מתאר את המאבק העממי כנגד שילטון החונטה הצבאית בבורמה (הקרויה כיום מיאנמר) דרך סיפורם של שני אחים: אונג מין שעוזב את בורמה כדי להאבק מאבק אלים בשילטון הדיקטטורה, וטזא המלהיב את המפגינים בשירי מחאה, נכלא ונשפט לעשרים שנות מאסר, וממשיך בדרך מאבק של מחאה לא-אלימה גם מאחורי כותלי הכלא.

הקורא מתוודע לאכזריות ולאבסורד של מציאות החיים בכלא דרך עיניו של ילד יתום שנסיבות חיים קשות מביאות אותו לחיות בכלא. בשונה משאר אוכלוסיית הכלא הילד אינו אסיר או סוהר, אלא מתגורר בכלא, אותו מכנים האסירים "הכלוב", משום שאינו מכיר מציאות חיים אחרת, ובהעדר השכלה וידע, אינו יודע על אפשרויות אחרות ומפחד לנסות.

lizard cage "המקום הזה, שכולו בנייני לבנים וחומות גבוהות, הוא בית הספר שלו ומגרש המשחקים שלו והבית שלו. הוא לא חושב שזה מוזר. הוא זוכר-שוכח ששיחק עם ילדים אחרים בכפר, לפני המון זמן – כשהיה קטן מאוד… הכלא אינו מקום לילדים קטנים. למרבה המזל הוא לא ילד קטן. הצרחות באמצע הלילה, קולות העינויים, הנהמות והזעקות המוחנקות של קרבות, של גברים אונסים, נאנסים, של ריח צואת אדם… הראיות המוצקות לכך שבני אדם משתגעים או נעשים אכזריים, מראה גברים בוכים, גברים גוססים: הוא מבוגר דיו להכיר את כל הדברים האלה".

אלא שהמפגש עם טזא מזמן לילד הפתעה: "האסיר הרזה, עם הלסת העקומה, הוא בלתי מזיק. וגם אם הוא מסוכן, הרי הוא נעול בכלוב. אבל לא כאן טמונה הסכנה. אלא באופן שהאיש הזה מפתיע אותו, תופס אותו לא מוכן, ולא באמצעות אלימות או במילים קשות אלא בנדיבות".

טזא שנאסר כאסיר פוליטי כלוא בבידוד. אל מול הניתוק הנכפה עליו במהלך שנות הבידוד בצינוק, טזא מתרגל חמלה: "הכלוב שלי הוא מנזר אחד גדול, והמאסר שלי הוא מדיטציה ארוכה מאוד".

במטרה לפגוע במורל של האסירים הפוליטיים מתכננת הנהלת הכלא להכניס אל תאו של טזא עט ונייר, ואז לאתר אותם במהלך חיפוש פתע, ולהאריך את מאסרו של טזא במשפט ראווה. כאשר מגיעים סוהרים המחפשים את הנייר והעט האסורים, השקולים בשילטון דיקטטורי לפצצות מתקתקות, מצהיר טזא: "אין לי שום דבר להחביא מפניכם". משום שהשליך את החפצים המפלילים מתאו, הסוהרים אינם מצליחים למצוא את הנייר והעט. ככל שמתקדם החיפוש תופח התסכול של סוהריו של טזא, עד שהוא מתפרץ באלימות ללא שליטה.

"אתה לא חייב להכות אותי", אומר טזא לסוהר הצעיר שקיבל פקודה, "אתה יכול לסרב לו". אלא שמרגע שהחלו המכות, האלימות רק מחריפה. ואל נוכח פני האלימות, קולו של טזא עולה צלול וברור, "אתה אומר לפעמים את התפילות הבודהיסטיות שלנו?" הוא שואל את מפקד הסוהרים, "סאבה סאטא אביפאג'הא הונטו, כל יצור חי באשר הוא, מי ייתן ויהיה חופשי מפוגענות". וברכת החמלה מופנית בו זמנית אליו ואל סוהריו, כי שווים הם.

"אין מה לעשות עם זיכרון האלימות, כפי שלא היה מה לעשות עם האלימות עצמה, מלבד לשאת אותה מבלי להעשות כמוה, וזו העבודה הכי חשובה שלו בכלוב, איך הוא נכנס, איך הוא יוצא".

כשגופו דווי מהמכות שקיבל, יודע טזא שהוא עייף. "כל המאבקים האלה. מעייפים כל כך", הוא מספר לסוהר צ'יט ננג שהופך לבן בריתו. "אני מתכוון לשחרר את עצמי. אני מוכן לצאת מהכלוב… אני כבר לא מסוגל לשנוא אותם. אני לא שונא… את מי שהכניסו אותי לכאן, מי שמחזיקים בי כאן… אני מתכוון לומר שסיימתי את המלחמה… החיים שלי היו כלי הנשק שלי. אבל גם המוות יכול להיות נשק". ובמילים אלו מכריז טזא על שביתת רעב.

אלא שלפני שהוא משלים את שביתת הרעב הוא משכנע את צ'יט ננג לעזור לילד לצאת מבית הסוהר, ובילד עצמו הוא מעורר את הכמיהה לידע ולידיעת קרוא וכתוב: "אתה יודע למה זה דומה, לקרוא? … זה כמו לעוף. קריאה של ספר יכולה לקחת אותך לכל מקום בעולם".

הילד, שמצליח להחלץ מבית הסוהר נושא עימו את שיריו האחרונים של טזא, השירים שכתב בבית הסוהר: "אני נטשתי כל כלי נשק מלבד הקול השר את שירו האחרון. ומלבד היד, אחי היקר, היד שלי הכותבת אותו".

קארן קונלי, כלוב הלטאה. תרגם מאנגלית, יואב כץ. הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר 2009.

לתרום להיסטוריה של טוב הלב

בראיונות על הספר מספרת קארן קונלי על תהליך הכתיבה והמוטיבציה לכתיבת רומן העוסק במציאות החיים בכלא:

הספר נכתב בתהליך ארוך שנמשך תשע שנים. הכנסתי את עצמי לכלוב קטנטן, כמו גיבור הספר. במהלך ארבע השנים הראשונות לכתיבת הספר, בכיתי כל יום.

כתיבת הספר היתה מעשה של אומץ לב: ירדתי אל תהומות האפלה ושהיתי שם עד שמצאתי דרך החוצה. האפלה האנושית שהיא להיות כלוא, אלים וסובל ונזקק לאהבה. זו היתה חובתי, וזה גם היה סוג של תהליך טיהור.

בזמן שכתבתי את כלוב הלטאה הבנתי שהדבר המועיל ביותר שביכולתי לעשות ככותבת הוא לתרום להיסטוריה של טוּב הלב. זה אולי נראה מוזר – לחפש אחר טוּב לב בין כותלי הכלא, אבל בית כלא הוא רק מיקרוקוסמוס של העולם שאנו חיים בו יום-יום.

הפרטים שונים, אך המאבקים והצרכים האנושיים זהים: לאכול כראוי, להרגיש נקי ובטוח, לחיות בתחושת כבוד, לחיות עם יכולת בחירה, עם אמת כלשהי, לאהוב ולהיות נאהב, למות בחסד…

בכל יום אני פוגשת אנשים רחומים, ותעלומת הטוּב שלהם נשגבת ממני כמו גם תעלומת הרוע המוחלט בקרב החוקרים והסוהרים. זו התעלומה שלנו, התעלומה האנושית. זה גם הסיפור שלנו, של האפשרויות שלנו, לוּ יד הגורל המופלאה של הולדתנו היתה מתרחשת במקום אחר: אתם יכולתם להיות הפליט, אני יכולתי להיות המעַנָה.

להתעמת עם האמת הזאת – גם זה נטל. אחרי הכול, כל אחד מאיתנו הוא צופה, משקיף, האדם הסָביר שרק במקרה אינו שומע, אינו מדבר, אינו רואה את האנשים האלה, הבלתי נראים, אלה שחיים בצדו השני של הגבול.

אדריכל בונה ארמון ונעלם 6 ביולי 2014

Posted by Keren Fite in כתיבה אוטוביוגרפית, משהו לקרוא, סיפורי חיים, ספרות מקור.
Tags: , , , ,
add a comment

אדריכל אחד, גדול האדריכלים, ציווהו הקיסר לבנות לו ארמון. מקץ עת ארוכה מאוד הודיע האדריכל כי נשלם מעשה הארמון. בא הקיסר לראותו. הכניסהו האדריכל לחדרו, פרש לפניו גליון נייר גדול והראהו ציור הארמון על הנייר.

השתומם הקיסר ורגז מאוד, ולאדריכל אמר: יען כי התלת בי אצווה מיד להתיז את ראשך. ניגש האדריכל אל הציור, פתח את שער הארמון, נכנס פנימה, ואת השער סגר מאחוריו. מאז לא נתגלה עוד ולא שב איש לראותו.

את האגדה הסינית הזאת מספר פנחס שדה בספרו "החיים כמשל". הספר שהתפרסם בשנת 1958 הפך ברבות השנים לספר מכונן עבור קוראים רבים שמצאו בו מענה להתחבטויות הנפש של גיל הנעורים, ולהתלבטויות הקיומיות בין חומר לבין רוח שמלוות כל אדם יוצר.

Life as Parable PSade "החיים כמשל" משתייך לסוגת רומן האמן (kunstlerroman), רומן המתאר את תהליך התהוותו ועיצובו של האמן, משנות ילדותו ועד שנות בגרותו. את מכאוביו וכאביו, את מהמורות חייו ואת התפתחותו למרות הכל ואף על פי מתוך התרסה או מתוך קבלה של נסיבות החיים. כתיבתו של שדה היא כתיבה אוטוביוגרפית הצמודה לסיפור חייו. בשנת 1985 פרסם שדה את "ספר האגסים הצהובים" שמהווה המשך אוטוביוגרפי ל"החיים כמשל".

ניתן לקרוא את אגדת האדריכל כמשל לאדם היוצר ולתקשורת בינו לבין סביבתו. האדם היוצר בורא עולם (ארמון), אולם איש אינו מסוגל להבין את יצירתו (המלך הרואה ציור על נייר) או לזהות את גדולתו. במובן זה האדם היוצר חי בתוך עולמות היצירה שהוא בורא ומחריב כרצונו (האדריכל שנכנס אל הארמון ובוחר שלא לחזור אל עולם היומיום).

פנחס שדה עצמו השווה בין האדם היוצר לבין יונה הנביא. לאדם נבחר הנושא בשורה לאנושות, אך שפתו אינה מובנית והוא נותר דחוי. בראיון משנת 1987 התוודה שדה על תחושת הבדידות והניכור בינו לבין סביבתו:

"אני חי בתחושה שאני בלתי מובן לגמרי, שכאילו בשנתי העבירו אותי לסין וכולם מדברים סינית, ואני כותב עברית… אני מרגיש כאילו אני הקורא היחידי של עצמי, ולא משנה הסטטיסטיקה של מספר הקוראים או המהדורות".

עבור שדה הכתיבה בכלל, וכתיבת שירה בפרט, אינה ייעוד בפני עצמו, אלא אמצעי לנגיעה בנשגב, ברוחני. בהקשר זה משמשים הכתיבה והסבל הקיומי מתנות כואבות הקוראות לאדם להתעורר ולהשתחרר מכבלי החומר והיומיום ולגעת בנצח וברוח: "חשוב להבין שהניסיון הבא על חיינו כביכול מן החוץ, אינו מקרי, אינו נטול כוונה וחולף, אלא הוא מהותי ומתמיד. הניסיון הוא המשל אשר השירה מוצאת את הנמשל שבו. הוא אשר בונה את האדם כיחיד, הוא אשר הופך את חיי האדם ממקרה למיתוס, מאפשרות להתגשמות; הניסיון צפון בכל; כל מה שאתה רואה בעולם – כך אמר רבי נחמן מברסלב – הכל הוא בשביל הבחירה והניסיון".