jump to navigation

נשים בספורט (1): על צניעות, הפרדה בין נשים לבין גברים, והעצמת נשים 24 ביוני 2014

Posted by Keren Fite in נשים בספורט, סיפורי נשים.
Tags: , , , ,
add a comment

קבוצת המתעמלות באיזורי הוזמנה להופיע ביישוב דתי באירוע לנשים בלבד. ההסבר להפרדה בין נשים לבין גברים (הפרדה שמנעה מאבותיהן של הבנות המופיעות לצפות בהופעה) היתה שהמופע יעודד נערות מרקע דתי להשתתף בחוגי ההתעמלות השונים, וכי ההשתתפות בחוגים אלו תעצים אותן.

יש רק בעיה אחת עם הטיעון היפה הזה. לדבר בשם העצמת נשים מצד אחד, אך מצד שני לומר לנערות המופיעות שהן לא ראויות להופיע בפני גברים בשל שיקולי צניעות היא מעין גול עצמי שבמקום לקדם את העצמת הנשים מביא לדשדוש במקום. הדרישה לצניעות נובעת מתפיסה לפיה שהאשה הינה יצור מפתה שראוי שיורחק מהזירה הציבורית. בהתאמה, תפיסה זו מניחה כי הגבר (ובהקשר זה אבותיהן של הבנות המופיעות) מתקשה לשלוט בייצרו המיני.

כשסירבתי לאשר לבתי להשתתף במופע התבקשתי "לא לערב פוליטיקה." זו רק הופעה אמרו לי, ואנחנו רוצים להתחשב ברגשות התושבים הדתיים, ולקדם את הספורט. וזהו לב הענין: הנשים פורצות הדרך שנאבקו למען השתתפותן של נשים בספורט, לא היו מנומסות, ובודאי שלא התחשבו ברגשותיהם של מי שאמרו להן שאין זה ראוי שיופיעו בציבור, או שהן חסרות יכולת פיזית או מנטלית, או שאין זה מטבעה של האשה להיות תחרותית.

הדחף שהוביל אותן להתחרות ולנצח היה אולי אישי, אבל המעשה שעשו היה פוליטי ויצר שינוי בחקיקה ובהקצאת תקציבים שאיפשרו את השתתפותן של נערות ונשים בענפי ספורט שונים.

סיפורה של רוברטה "בובי" גיב: האשה הראשונה שהשתתפה במרוץ בוסטון

רוברטה "בובי" גיב, האשה הראשונה שהשתתפה במרתון בוסטון, ניפצה סטראוטיפים בנוגע ליכולותיהן של נשים. בשנת 1966 היא מגישה מועמדותה להשתתפות במרתון בוסטון, אך מקבלת מכתב דחיה. ויל קלוני, המנהל האחראי על המרוץ כותב לה כי לנשים אין את היכולת הפיזית שתאפשר להן לרוץ 26 מייל (כ- 42 ק"מ) ומעבר לכך חוקי הספורט הבין-לאומי לא מאפשרים לנשים להשתתף במרוץ.

לו היתה רוברטה מנומסת, או מתחשבת ברגשותיהם של מי שאוחזים בדיעות קדומות בנוגע ליכולתן של נשים, היא היתה נשארת בבית. לשמחתנו, אחרי שהתגברה על התדהמה נוכח התשובה השלילית, היא יוצאת להשתתף במרוץ, ללא אישור רשמי, כדי להוכיח את יכולתה בפרט ואת יכולתן של נשים בכלל:

Roberta Gibb Finish "באותו הרגע הבנתי שאני רצה למען מטרה גדולה יותר מהאתגר האישי שלי. אני רצה כדי לשנות את הדרך בה אנשים חושבים. ישנה אמונה שגויה שמונעת מחצי מאוכלוסיית העולם לחוות את החיים במלואם. אני האמנתי שאם אדם, גבר או אשה, יכול למצוא את שלוות הנפש שאני מצאתי בריצה, העולם יהיה מקום טוב, מאושר ובריא יותר.

זה הרי מלכוד 22; כיצד תוכלי להוכיח שאת מסוגלת לעשות משהו, כשמונעים ממך לעשות אותו? ואם נשים מסוגלות לעשות זאת, אילו עוד דברים הן יכולות לעשות עליהם נאמר להן שזה בלתי אפשרי?"

רוברטה מצטרפת למרוץ עם יריית הפתיחה. "פחדתי שימנעו ממני לרוץ ולכן לבשתי את הסווטשרט של אחי כשהקפוצ'ון מכסה את ראשי. להפתעתי כשהגברים שרצו לצידי זיהו שאני אשה, הם לא מנעו ממני לרוץ. להיפך, הם דווקא עודדו אותי ואמרו שהדרך חופשית וכי הם לא ירשו לאיש להפריע לי. זה היה השלב בו הורדתי את הסווטשרט החם. כשהקהל זיהה אותי כאשה שמעתי קריאות עידוד. אשה אחת בקהל צעקה 'אווה מריה!' ובכתה מהתרגשות.

תוך כדי ריצה הרגשתי שאני מייצגת את כל הנשים. זו היתה אחריות כבדה. ידעתי שאם אכשל זה יוכיח את הדיעות הקדומות בנוגע ליכולותיהן של נשים ויחזיר אותנו 20 שנה לאחור.

בשלב האחרון של התחרות, כשנכנסתי לרחוב הרפורד, היו שם עיתונאים. הקהל הריע. מושל מסצ'וסטס בא ללחוץ את ידי. זמן הריצה שלי היה 3 שעות ו- 21 דקות. סיימתי בשליש המוביל של המשתתפים [רוברטה דורגה במקום ה- 126 במרוץ – ק.פ.].

למחרת התפרסמתי כאשה הראשונה שסיימה את מרוץ בוסטון. זה היה שינוי תודעתי. זה שינה את האופן בו חשבו על נשים, ואת הדרך בה נשים חשבו על עצמן.

אנחנו מדברים הרבה על שלום. מהו שלום? זה מצב דינמי של יחסים בין בני אדם, יחסים המבוססים על הגינות והתחשבות. יש צורך בעבודה קשה כדי שנממש את עצמנו וכדי שנאפשר לאחרים לממש את עצמם"

אשת קרח ואשת און בן פלת: שתי דרכים לפתרון מחלוקות בפרשת קרח 21 ביוני 2014

Posted by Keren Fite in נשים במקרא, פרשת קרח, פרשת שבוע.
Tags: , , , , , , ,
add a comment

פרשת קרח היא הפרשה החמישית בספר במדבר

קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי ואיתו דָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת–בְּנֵי רְאוּבֵן קוראים תיגר על מנהיגותם של משה ואהרון. אליהם מצטרפים גם 250 מנהיגים מבני ישראל

זו אינה הפעם הראשונה בה מערערים על סמכותו ומנהיגותו של משה. המחלוקת בפרשה זו היא על ענייני סמכות וכבוד. ביסודו של דבר קרח שואל את משה, מדוע אתה מתנהג כאילו אתה יותר קדוש מכולנו? הרי כולנו קדושים.

התוצאות של המחלוקת קשות וחמורות. על קרח, דתן ואבירם נאמר וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים–שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. וְכָל-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם–נָסוּ לְקֹלָם:  כִּי אָמְרוּ, פֶּן-תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ. וְאֵשׁ יָצְאָה, מֵאֵת יְהוָה; וַתֹּאכַל, אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ. כלומר, האדמה בלעה אותם בעודם בחיים, אותם ואת בני ביתם ואת רכושם. עונש נורא וקשה.

רש"י אומר, "פרשה זו יפה נדרשת", כלומר, פרשה זו של קרח, אפשר לדרוש בה בכל ימות-השנה, שבכל השנה יש מחלוקות. וכן אומרים "ובני קרח לא מתו" – שהמחלוקת, לא מתה.

מתוך ראיה זו פרשת קרח היא פרשה על מחלוקת קשה שמסתיימת באסון. לכולנו יש ויכוחים ומריבות בחיי היומיום.
פרשת קרח מציבה שתי דרכים אפשריות להתמודדות מול מצבי מריבה ומדון. חז"ל מדברים על אשתו של קרח ועל אשתו של און בן פלת.

 

sistine_moses_korach_rebellion_Botticelli

חז"ל אומרים: "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָה" זו אשתו של און בן פלת; "וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ"  זו אשתו של קרח.

אשתו של קרח אמרה לו: לא די שמשה לקח לעצמו מלכות, ולאחיו נתן כהונה-גדולה, וצריך לתת לו תרומות, גם אמר לכל השבט להתגלח?!

אמר לה קרח, והרי גם משה גילח את עצמו

אמרה לו, זהו כמו שנאמר "תמות נפשי עם פלשתים" כדאי לו לגלח את-עצמו, העיקר שכולם יתגלחו (סנהדרין קי ע"א).

כלומר, אשתו של קרח גורמת לו להציב עצמו על מסלול התנגשות מול משה, ולראות את עצמו כאילו הוא נפגע אישית ממה שמשה עושה. כשקרח מתעמת עם משה, משה אינו פאסיבי בעימות מול קרח, ומציב את עצמו על מסלול התנגשות חזיתית שנגמר באסון.

און בן פלת הוא חלק מבני ראובן שהצטרפו לקרח ולעדתו במחלוקת מול משה. אולם, בזמן העונש, השם של און בן פלת לא מוזכר, ומכאן למדו חז"ל שאון בן פלת לא נענש. מי הציל אותו? על כך מספרים חז"ל את הסיפור הבא:

אמר רב: און בן פלת אשתו הצילתו

אמרה לו: מה לך מ(קטטא) זו? אם הוא (משה) הרב תהיה אתה התלמיד, ואם (קרח) הוא הרב אתה התלמיד! [כלומר, שאלה אותו למה אתה מתערב בקטטה הזאת, הרי ממילא אין לך מה להרוויח. אם משה יהיה רב ואם קרח יהיה רב, אתה תשאר תלמיד]

אמר לה: מה אעשה? הייתי בעצה ונשבעתי עמם! [כלומר, אין לו מושג איך לצאת מזה, כי הוא כבר נתן את המילה שלו לקרח ועדתו]

אמרה לו: יודעת אני שכל העדה קדושה היא שנאמר 'כי כל העדה כולם קדושים' [זה מה שבא קורח ואמר למשה, הרי כולנו קדושים, למה אתה קדוש יותר מכולם? אשתו של און בן פלת תקח את הטיעון הזה, תהפוך אותו על ראשו ותציל את בעלה]

אמרה לו: שב, אני מצילה אותך.

השקתה אותו יין ושכרתו, והשכיבה אותו בפנים. נתיישבה על הפתח וסתרה את שערותיה. כל (מי) שבא ראה אותה וחזר. עד שכך – נבלעו להם (אנשי קרח ונצל און בן פלת)

כלומר, מה עשתה? השקתה אותו יין לשוכרה וגרמה לו להרדם. כאשר ישן באוהל, ישבה היא בפתח האוהל עם שיער חשוף ופרוע, וכאשר באו אנשי קורח לקרוא לו להצטרף למרד נגד משה, נרתעו (בשל קדושתם) מפני אשתו חסרת הצניעות שיושבת בפתח האוהל בשיער גלוי, ועזבו אותו לנפשו, והלכו בלעדיו להתעמת עם משה.

אחר כך ממשיך ומספר המדרש: "בשעה שפתחה הארץ את פיה, הייתה מבקשת לבלוע את און שהיה במיטה. [כי הרי אלוהים ידע בדיוק מי הצטרף לקורח ועדתו] עמדה אשתו ואחזה במיטה ואמרה: ריבון העולמים, כבר נשבע און בשמו הגדול שלא יהיה במחלוקת לעולם. שמך חי וקיים לעולם, אך אם יכפור בשבועה, אתה יכול להיפרע ממנו לאחר מכן" (המדרש הגדול במדבר). כלומר, אשתו מתפללת עליו בפני אלוהים, כדי שיסלח לו, ומבטיחה שאון בן פלת לא יהיה מעורב יותר במחלוקות, וכך מצילה את חייו.

אשתו של און בן פלת מראה דרך אחרת. היא אומרת לבעלה, אתה בעצם בכלל לא צד בענין, למה לך להתערב? אבל אנחנו בחיים שלנו תמיד מרגישים צד בענין, ועל כך הנה סיפור נוסף:

שני אנשים רבו על שטח אחד. זה אומר כולו שלי וזה אומר כולו שלי.

באו לטעון לפני חכם הכפר. כל אחד טען את טענותיו שהשטח שייך לו. שאל אותם החכם: היכן העדים? היכן השטר?

אמרו לו, שאין להם עדים או שטר. אמר להם שיעשו פשרה ביניהם, אך לא הסכימו גם לזה, אמר להם שיבואו עמו אל הקרקע.

כשהגיעו אל שטח המריבה התכופף האיש החכם והאזין לקרקע, ולחש כמה מילים

שאלו אותו האנשים, מה האזנת לקרקע? מה לחשת לה?

אמר להם, אמרתי לקרקע, שני אלה טוענים שאת שייכת להם, ומה את אומרת? ואמרה לי הקרקע, אני אומרת ששניהם שייכים לי, שהרי סוף האדם למות.

מחווה פרועה של אהבה: גלעד של מרילין רובינסון 16 ביוני 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , ,
1 comment so far

"נראה טיפשי לחשוב שהמתים מתגעגעים למשהו. אם כאשר תקרא את הדברים תהיה כבר איש גדול – וזו כוונתי בכותבי מכתב זה – כבר הרבה זמן לא אהיה. כבר אדע את רוב הדברים שיש לדעת על אודות המוות, אבל קרוב לוודאי שאשמור אותם לעצמי. ככה, כנראה, הדברים מתנהלים".

Gilead הכומר ג'ון איימס כותב מכתב לבנו היחיד, פרי נישואיו המאוחרים לאישה צעירה ממנו. במכתב – הנקרא כיומן אישי, אך נושא לעיתים אופי של דרשה – הוא פורש את ההיסטוריה המשפחתית, השזורה באירועים מרכזיים בהיסטוריה האמריקאית, דן בסוגיות תיאולוגיות שונות, ונוגע בקשר העמוק והמכאיב בין אבות לבנים.

ג'ון איימס מספר לבנו על אביו ועל סבו כדי שיכיר את אילן היוחסין שלו, אך גם כדי להסביר את נאמנותו לשני גברים שהשקיעו את כל מרצם במאבק למען אמונותיהם המנוגדות.

סבו של איימס היה מהפעילים הקיצוניים נגד העבדות והצטרף לפשיטות הגרילה האלימות של ג'ון בראון נגד התומכים בעבדות. איימס מעריץ את הלהט הגדול של הסב הלוחם, אך יחד עם זאת מודע לנקודת המבט הצרה של חיים עד קצה גבול היכולת: "היה בו תום. לא היתה בו סבלנות אלא לפרשנויות הפשוטות ביותר של הציוויים הנוקשים ביותר… הוא בער בלהט של ודאויות ישנות ולא היה יכול לשאת את כל הסבלנות שנדרשה ממנו בעקבות בוא השלום".

אביו של איימס היה פציפיסט: "התקוות שלי הן בשלום," הוא מתריס כלפי אביו, הבוער בחיזיונות של דם ואש, "השלום הוא גמול בפני עצמו. השלום הוא ההצדקה שלו עצמו".

האירוניה הטרגית היא שהמאבק האלים נגד העבדות של הסב, והתמיכה ללא פשרות בשלום של האב לא יצרו עולם של שיוויון ושלווה.

איימס בן ה- 77 כותב את מכתב-הדרשה לבנו הצעיר בשנת 1956, תקופה בה ההפרדה הגזעית באמריקה עדיין בשיאה, והמאבק לזכויות אזרח בהנהגת מרטין לותר קינג נמצא בתחילת דרכו. סיפורו של ג'ק בוטון, בן סנדקותו של המספר, ממחיש עד כמה קצרה ידן של האמונה ושל האידאולוגיה מלהבטיח לפרט חיים שקטים של שביעות רצון.

בשונה מסבו ומאביו שלחמו למען אידאולוגיות ושאפו להסיג את גבולות התפיסות הישנות, ג'ון איימס נאמן לחיי היום-יום ופוקח עיניו כדי לדעת את יופיו של רגע חולף של חסד.

"אפשר לומר שאני הייתי בן טוב, הבן שלעולם לא עזב את בית אביו – גם כשאביו עזב," מעיד איימס על עצמו, "אני אוהב את העיר הזאת. אני חושב לפעמים על כניסה לאדמה כאן כמחווה פרועה אחרונה של אהבה."

סילקתי מלפני את כבודי, כאדם הפושט את בגדיו: סיפורה של וואריס דירי 9 ביוני 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, סיפורי חיים, סיפורי נשים, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , ,
add a comment

הגשם מביא למדבריות סומליה פרח בצבע צהוב-כתום בוהק. בסביבה הצחיחה של המדבר מביא הפרח הבטחה לחיים. בני השבטים הנודדים קוראים לו "וואריס," פרח המדבר.

בספר "פרח המדבר" מספרת וואריס דירי את סיפור חייה. דירי נולדה בסומליה כבת לשבט נוודי מדבר. בגיל חמש היא עוברת מילת בנות, מנהג אכזרי המקובל בקרב שבטי המדבר המוסלמים.

כנערה היא נוסעת עם דוד שלה לאנגליה, וחיה ועובדת בביתו במשך ארבע השנים בהן שירת כשגריר סומליה בלונדון. הדוד משלם לה משכורת זעומה ומסרב לשלוח אותה לבית ספר כדי ללמוד אנגלית. למרות זאת, דירי מודה לו על כך שלקח אותה לאנגליה, משום שזה המעבר ששינה את חייה.

כשמסתיימת כהונתו של הדוד כשגריר, דירי מסרבת לחזור עימו לסומליה, ונשארת בלונדון לבד. צלם ששם לב לנערה היפה ועוקב אחריה, מהווה כרטיס הכניסה שלה לחיי דוגמנות והצלחה בין-לאומית.

דירי מתארת את קשיי החיים במדבר, אך יש בה גם הערכה וגעגוע לחיים בזמן הווה, בתרבות נוודים שהיתה עד לא מזמן תרבות שבעל-פה (הכתב הסומלי נוצר רק בשנת 1973), בקרבה גדולה אל הטבע: "היינו חלק מהטבע הטהור, מהחיים הטהורים. הכרתי את החיים – לא הגנו עלי מפניהם."

ההיכרות עם החיים הטהורים היא גם היכרות עם כאב ואובדן. בגלל תנאי המחיה הבסיסיים והקשים תינוקות רבים מתים. הזמן הוא זמן הווה מוחלט: לא חוגגים ימי הולדת, לא מונים את השנים. החיים נעים לפי זמן הטבע של עונות השנה וחילופי היום והלילה. מידי בוקר מחליטים מה צריך לעשות באותו היום, ועושים כמיטב היכולת עד שיורד הלילה.

"הייתי צועדת וצועדת ימים. ימים רבים ככל שנדרש כדי למצוא מים, שכן לא היה טעם לחזור בלעדיהם. ידענו שאסור לנו לחזור בידיים ריקות: מים היו התקווה שלנו. היה עלינו להוסיף ללכת עד שמצאנו משהו. איש לא קיבל את התירוץ 'אני לא יכול'. אמי אמרה לי למצוא מים, ולכן היה עלי למצוא מים."

"בילדותי תמיד חיכיתי בכיליון עיניים לחזור הביתה בערב, לאחר שטיפלתי בבעלי החיים, רק כדי לשכב בחיקה של אמא. היא היתה מלטפת את ראשי, משרה עלי הרגשת שלווה וביטחון." אך באותו החיק החם ובאותן הידיים, האם אוחזת בדירי בת החמש, בשעה שחותכים את איבר מינה כדי לקיים את מנהג טהר-אל-בנת, מילת הבנות.

חיתוך איבר המין של הבנות נועד כדי לשמור עליהן טהורות, לוודא שהן בתולות בזמן חתונתן, ולהבטיח את נאמנותן המינית. איבר המין נתפר בצורה שמטילה מום בנשים לכל חייהן. חלק מהבנות אינן שורדות את התהליך. דירי מתארת את מותה של אחותה כתוצאה מטהר-אל-בנת.

בגיל חמש "ידעתי רק שטבחו בי בהסכמתה של אמי, ולא הבנתי למה," בגיל מבוגר יותר מבינה דירי שאימה היתה קורבן של נסיבות חיים קשות: "בשל בורות גרידא, מרבית הנשים ביבשת אפריקה חיות חיים של כאב. מי יעזור לאישה במדבר – כמו אמי – שאין לה לא כסף ולא עמדת כח? מישהו צריך להיות פֶה לילדה הקטנה שאינה יכולה להשמיע את קולה"

באומץ נדיר, הופכת דירי להיות פה לנשים המדוכאות, ומספרת בראיון למגזין "מארי קלייר" על משמעותו של טהר-אל-בנת: "מאחר שבאתי מחברה סומלית ששומרת מאוד על פרטיותה, הנושא הזה פשוט לא היה נושא שיכולתי לדבר עליו… סילקתי מלפני את כבודי, כאדם הפושט את בגדיו. הנחתי אותו הצידה והילכתי בלעדיו"

נדרש אומץ נדיר לדבר על נושא שהוא טאבו בצורה כה גלויה ופומבית: "אני מרגישה אדם לא שלם, אדם שהוטל בו מום," אומרת דירי ומודה שאינה נהנית מיחסי מין, ואין כל דרך לתקן זאת, משום שהחיתוך שבוצע בטהר-אל-בנת הטיל מום בלתי הפיך באיבר מינה.

לאחר פירסום הכתבה ב"מארי קלייר," דירי מתראיינת אצל ברברה וולטרס, ונפגשת עם ד"ר נאפיס סאדיק, מהנשים הראשונות שמחו כנגד מנהג מילת הבנות במצרים: "כאישה בוגרת, לא הייתי עוד קורבן ויכולתי לעשות מעשה," היא אומרת.

בהמשך היא הופכת לשגרירת האו"ם לביטול מנהג מילת הבנות בסומליה וברחבי העולם. עבורה, המאבק נגד מילת הבנות היא שליחות שהטיל עליה אלוהים.

"נשים אינן נקבות בעלי חיים מיוחמות… את נאמנותן יש לרכוש באמצעות אמון וחיבה, ולא באמצעות טקסים ברברים. הגיע הזמן להניח מאחורינו את המנהגים הישנים של הסבל"

 

ספרה של דירי עובד לסרט בשנת 2009 בבימויה של שרי הורמן

 

אם אינך יודע לאן אתה הולך, כל דרך תוביל אותך לשם 2 ביוני 2014

Posted by Keren Fite in מדע בידיוני, משהו לקרוא, ספרות מתורגמת, ספרות פנטזיה.
Tags: , , , , , , , ,
5 comments

פרד קסידי מצטרף בעל כורחו למצוד אחר אבן-כוכב, חפץ חייזרי סמלי ומסתורי שהתקבל כחלק מעסקת חליפין בין התרבות האנושית לבין הציוויליזציה הגלקטית. במהלך המסע נפתרת, באופן חלקי, תעלומת אבן הכוכב, ופרד עצמו עובר תהליך התמרה המוביל אותו, כמעט בעל כורחו, לשינוי פיזי ונפשי מפתיע.

בספריו הידועים יותר יוצר זילזני מציאות בידיונית המבוססת על מיתולוגיה. "אדון האור" מתבסס על פנתאון האלים ההינדי, "יצורי אור וחושך" מבוסס על המיתולוגיה המצרית, וסדרת ספרי "אמבר" בונה עולם פנטסטי שלם, שהפך עם השנים למיתולוגיה מודרנית בזכות עצמה. לעומתם, "מפתחים בחול" מתאר עולם עתידני ריאליסטי למדי, ומתמקד בהשפעת המפגש בין האנושות לבין החייזרים על האדם החוקר.

Zelazny Doorways in the Sand פרד קסידי הוא סטודנט הלומד לתואר ראשון כשלוש עשרה שנים, ועושה ככל יכולתו להמשיך את מעמדו כסטודנט מן המניין מבלי לסיים את לימודיו ולקבל את התואר. הסטודנט הנצחי, שתאוות המחקר שלו נקיה משאיפה לתארים או משרות, מכיר באופן יסודי את תקנות האוניברסיטה, עומד על זכותו "לעשות כל דבר שלא ניתן למנוע ממני לעשות," ולוקה בדחף בלתי נשלט לטפס על בניינים.

הדיבוק השולח את פרד לדלג בין גגות למגדלים מהווה מטאפורה לצורך האנושי לחקור, להשיג ולגלות. בשיחה עם פרופסור דובסון, אחד מיועצי הלימודים שלו (המתגלה בהמשך גם כמורה דרך לחיים), פרד מתוודה כי אמנם הוא חש תחושה של התעלות כשהוא מגיע לראש המגדל, אולם יותר מתחושת ההישג ומציאת פרספקטיבה רחבה וטובה יותר, ישנו הרצון להמשיך ולהעפיל עוד ועוד כלפי מעלה: "אני תמיד רוצה להמשיך עוד קצת למעלה, ואני תמיד מרגיש שאני כמעט יכול, שאני ממש עומד לעשות את זה."

הפרופסור, העומד בסיומה של הקריירה האקדמית שלו ובכך "פורש מהמירוץ המכוער," תמה כיצד ירגיש פרד לו טיפס על כיפה או צריח כנסיה קשים במיוחד "ואז כשאתה מגיע לנקודה שבה אתה מבין שהצלחת, שהגעת, אתה נושא את עיניך ורואה שמישהו אחר כבר נמצא שם למעלה… איך אפשר לעלות עוד קצת אחרי משהו שהוא אנטי-קליימקס כזה?"

פרופ' דובסון מקביל בין הטיפוס לגובה לבין המפגש הראשון עם החייזרים, המתגלים כציוויליזציה עתיקה ומפותחת המקדימה את המין האנושי בשנות אור, ומצהיר, בגילוי לב אנושי מאוד, "אולי באיזשהו מקום עמוק בתוכי, רציתי שנהיה לבדנו בקוסמוס – שנתבע לעצמנו את כל זה, או שכל החייזרים שנפגוש יהיו קצת נחשלים לעומתנו…אבל כעת אנחנו הפרובנציאליים."

בסופו של הספר מגיע הפרופסור להשלמה מפוייסת עם הצורך להיות הראשון והטוב ביותר, ומקבל את האפשרות שעל מנת להיות מיוחד אין צורך להיות יחיד. השלמה זו מובילה את פרד לבחירת קריירה משעשעת, אם גם צפויה למדי.

פרד הוא דמות הגיבור הטיפוסי האופייני ליצירתו של רוג'ר זילזני: אינטלקטואל שנון המתבונן בעולם מנקודת מבט מהורהרת ומעט מלנכולית, בעל יכולת נדירה לראות את הגיחוך והאירוניה במצבים אליהם הוא נקלע. הנרטיב, המסופר בגוף ראשון, יוצר אינטימיות כמעט מיידית בין הקורא לבין פרד, החולק עם קוראיו את כל הגוונים של חוויית המציאות שלו, ממחשבות רציונליות ועד הזיות ופחדים.

הספר "מפתחים בחול" פורסם במקור כסיפור בהמשכים במגזין המדע הבידיוני "אנאלוג." הפירסום בהמשכים יוצר מבנה עלילת מרדף אפיזודלית עמוסה בהתרחשויות ושיאים דרמטיים. בניית הדמויות של זילזני אופיינית ליצירות אפיזודליות המתפרסמות בהמשכים. דמותו של המספר-הגיבור היא הדמות היחידה המפותחת באופן מלא. כל שאר דמויות בני האדם והחייזרים מופיעות ונעלמות על בסיס חלקן בקידום עלילת המצוד אחר אבן הכוכב, ונחלקות באופן ברור למדי בין דמויות המגינות על פרד ומקדמות את השבתה של אבן הכוכב למקומה, לבין דמויות המאיימות על חייו של פרד ומסכנות את הברית הטריה בין האנושות לבין הציוויליזציה הגלקטית.

אוהדי המדע הבידיוני, המורגלים לדמויות חייזרים יצירתיות, ימצאו מימד של שעשוע (או לחילופין זעזוע) בעובדה שהחייזרים "בני התרבויות רבות העוצמה בגלקסיה" בוחרים ללבוש דמויות של חיות או צמחים בבואם לפגוש את בני האדם.

בקריאה ראשונה, "מפתחים בחול" הינו ספר מתח משעשע הנקרא בנשימה עצורה. בקריאה שניה מתגלה אבן הכוכב, אחריה מנהלות כל הדמויות מצוד, כסוג של 'מק'גאפין'. המונח 'מק'גאפין', שהוטבע על ידי אלפרד היצ'קוק, מתיחס למרכיב עלילתי המרכז סביבו את תשומת הלב של הצופים ומניע את העלילה קדימה בהיותו משאת ליבן של כל הדמויות, אך מתגלה בסופו של המרדף כחלום שווא ריק מתוכן.

זילזני עצמו מרמז על היותה של אבן הכוכב המחשה למופרכותם של הדברים באמצעות אלוזיות לחיוכו המרחף ללא גוף של חתול הצ'שייר מ"אליס בארץ הפלאות" ולסנארק המתגלה כבוג'ום ומעלים את המוצא אותו, בסיומו של "ציד הסנארק" של לואיס קרול. אבן הכוכב הינה חוויה של העדר שאינה ריקה מתוכן, אלא שהתוכן אינו העיקר שלה; מעין התבוננות ללא מתבונן המשקפת את הנחיותיו של חתול הצ'שייר לאליס: "אם אינך יודעת לאן את הולכת, כל דרך תוביל אותך לשם".

מפתחים בחול, רוג'ר זילזני. תרגמה מאנגלית: דורית לנדיס. הוצאת עם עובד. 215 עמ'.