שבועות תש"ע
בתחילת מגילת רות אנחנו פוגשים את נעמי פגועה וכואבת, זועקת כנגד גורלה האכזר. לרות ולערפה היא אומרת אַל בְּנֹתַי, כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם–כִּי-יָצְאָה בִי, יַד-יְהוָה; מנשות בית לחם היא מבקשת אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי: קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד.
הביטוי מרה חוזר במקרא במקומות ובהקשרים שונים ופירושו צער קשה ממוות; סבל נורא הנובע מאובדן בנים או מחרדה קיומית המעוררת כאב נפשי עז. שלושת הנשים, רות, ערפה ונעמי, חוו אובדן קשה ומצויות בפתיחת מגילת רות במצב של מצוקה, וצער עמוק. כאשר נעמי מתארת את מצבה העגום, ומסבירה לשתי כלותיה מדוע אין טעם שימשיכו ללכת איתה כולן פורצות בבכי רם, וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה: בכי על מות הגברים במשפחתן, בכי על פרידתן שנדמית בלתי נמנעת, בכי על מה שנדמה כסיפור חיים ללא מוצא.
בכיין של הנשים וזעקתה של נעמי הן תגובות סבירות נוכח הסבל. אולם, במובן מסויים, זוהי גם התקוממות של חוסר אונים ושל כניעה. מקרה מקביל להתקוממות נגד סבל, הוא המקרה של אשת איוב. בשונה מנעמי, איוב מקבל את סבלו בשתיקה שנחווית כמעט כשתיקה רועמת לאור השרירותיות של הפגעים הנופלים עליו. כמו איוב אשת איוב גם איבדה בנים ובנות, רכוש ומעמד חברתי. לא רק שהיא עומדת נוכח השוקת השבורה של חייה אלא שהיא גם מוצאת עצמה מטופלת בבעל לא מתפקד, שקוע בדיכאון ומוכה שחין. אין להתפלא שאשת איוב פונה אל בעלה בכעס ואומרת לו: עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ; בָּרֵךְ אֱלֹהִים, וָמֻת. איוב לא נשאר חייב ועונה לה בהתרסה: כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי–גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל. אולם, מה שנדמה כתשובה של צדיק השומר על תומתו מקפל בתוכו גרעין של ספק. הכתוב מוסיף: בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב, בִּשְׂפָתָיו, ובכך מרמז שיתכן שאיוב עייף מסבלו, יתכן שבתוך תוכו התקומם על האסונות שנפלו עליו.
כאשר מגיעים רעי איוב הם זורקים עפר על ראשיהם, ויושבים איתו בדממה שבעה ימים ושבעה לילות. הנחמה בספר איוב היא נוכחות שותקת. כאשר פותח איוב את פיו לראשונה הוא מקלל, לא את אלוהיו, כפי שהציעה אשתו, אלא את יום היוולדו. ומשדיבר איוב, גם חבריו פותחים בסדרת נאומים שביסודם מחפשים חטא, גלוי או סמוי, שחטא בו איוב, שיצדיק את הסבל הנורא. מתחת למעטה הנחמה השותקת שמציעים רעי איוב מסתתר שיפוט. השיפוט מייצג צורך בוער במשמעות ובהיגיון לסבל. הצורך בנרטיב, בעלילה שתתן הסבר לסבל, גורם לחברים לענות את איוב בנאומיהם המתפלפלים.
הכינוי נבל אותו מטיח איוב באשתו מופיע בתהילים י"ד: אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ, אֵין אֱלֹהִים; הִשְׁחִיתוּ, הִתְעִיבוּ עֲלִילָה– אֵין עֹשֵׂה-טוֹב. המילה עלילה מכוונת לסיפור, סיבה ומסובב, רצף אירועים שנקשרים לא רק בזמן אלא גם בקשר סיבתי המכניס היגיון ומשמעות במתרחש. הנבל כאן יוצר עלילות, ורקימת עלילות היא עשייה שאין בה טוב. תשובת אלוהים לאיוב גם היא מערערת על החיפוש המתמיד אחר עלילות והסברים: מִי זֶה, מַחְשִׁיךְ עֵצָה בְמִלִּין– בְּלִי-דָעַת. ריבוי המילים הריק שאינו מגובה במעשים, החיפוש המתמיד אחר עלילה, סיפור והסבר, יוצר חושך, ערפול והעדר ידיעה צלולה.
מספרים על אשת איוב שאחרי שאיבדה את משפחתה, מעמדה וילדיה, היתה מתאמצת ככל יכולתה לפרנס את בעלה שישב מתאבל ושותק, עטוף בצערו וכאבו. נטושה על ידי אלוהים ואדם היא מוכרת את שערה על מנת שתוכל לקנות לחם. בסיפור הזוגי הזה אין חסד. היא מתריסה נגדו – הוא, בתשובה, מאשים אותה במעשה נבלה.
מעשה נבלה מופיע במקרא בהקשר של אלימות מינית. תמר אומרת לאמנון: אַל-אָחִי אַל-תְּעַנֵּנִי–כִּי לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן, בְּיִשְׂרָאֵל: אַל-תַּעֲשֵׂה, אֶת-הַנְּבָלָה הַזֹּאת. וַאֲנִי, אָנָה אוֹלִיךְ אֶת-חֶרְפָּתִי, וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים, בְּיִשְׂרָאֵל. איוב אינו מאשים את אשתו בפריצות מינית אלא מצביע על מידת הפגיעה והאלימות שמגולמים בדבריה. הוא מבקש שיניחו לו להיות בצערו, בסבלו. היא מתעקשת לעמת אותו מול הסבל, לא רק סבלו-הוא אלא גם סבלה-היא. היא מעזה לקלף את מעטה ההתנהגות הנאותה לצדיק: את הקבלה הפאסיבית של הטוב ושל הרע, את השתיקה. היא שואלת שאלות. שאלות קשות. אלא שהשאלות שלה מכוונות לויתור ולמוות. בני הזוג הם תמונת ראי כואבת, כל אחד מהם מקובע בנרטיב קשיח.
בהקשר זה נעמי מקובעת גם היא בנרטיב מסויים מאוד. אני זקנה, היא אומרת לכלותיה, לא יהיה לי בעל, ולא יהיו לי יותר בנים. במציאות החיים בעולם העתיק המשמעות היא הווה מלא סבל ללא עתיד, קיום שנעמי מבקשת להציל ממנו את כלותיה: שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי: הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים. שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ: כִּי אָמַרְתִּי, יֶשׁ-לִי תִקְוָה–גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים. הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה, עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה, לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ; אַל בְּנֹתַי, כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם–כִּי-יָצְאָה בִי, יַד-יְהוָה.
במובן מסויים נעמי מעזה להתקומם כנגד מר גורלה באופן שאיוב לא מעז להרשות לעצמו, עד אשר אשתו מעירה אותו לכך בשאלתה המתריסה.
אם רואים את האמירה של אשת איוב מתוך ראיה של התמודדות ישירה מול סבל בלתי מוסבר וחסר הגיון, סבלם של התמימים, הרי שהיא אומרת לבעלה: הנח לעצמך ליפול אל תוך הלילה האפל של הנפש. דע את סבלך עד תום. אלא שלמרות התובנה על הצורך לדעת את הסבל עד תום, כולל ביקור במחוזות הייאוש, אשת איוב לא מסוגלת להניח לסיפור מסגרת מסביר. חברי איוב מחפשים חוטא-אשם מדעת או שלא מדעת, אשת איוב מציעה גאולה בדמות כפירה-מרידה באל שרירותי, ומוות גואל שיסיים את הסבל: קלל את אלוהים ומות. איוב מסרב להצעה משום שאינו מסוגל להניח לתמימותו ולאמונתו באל הטוב והמיטיב, אך כשהסבל כבד מנשוא הוא מקלל את יום היוולדו. בכך הוא צולל אל תוך הכאב, ומוותר על הדימוי המושלם של צדיק ישר דרך שטוב לו בכל דבר והוא מברך על המר והמתוק, על הטוב ועל הרע. זהו השלב בו איוב הופך לדמות אנושית מלאה.
לזכותה של אשת איוב יאמר שנשארה לצד בעלה, טיפלה ודאגה לו כפי יכולתה. אלא שהאחיזה בסיפור המוכר, הברור, המסתבר וההגיוני היא בעוכריה. רות לעומתה מצהירה הצהרה אחת בפתיחה המגילה, ובהמשך מסתפקת בפעולה נכונה ומשמעותית. בהצהרתה של רות יש רבדים של מחוייבות, אך גם שיחרור מהצורך בנרטיב מלכד שמספק משמעות מיידית לסבל.
כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין: מעשה החסד של רות כלפי נעמי הוא בכך שלא רק שהיא נשארת נוכחת בסבלה-שלה ובסבלה של נעמי, אלא שהיא לא גוזרת משפט, לא מחפשת אשמים, ומוותרת על מסגרת נרטיבית שתכניס היגיון במתרחש. היא חיה את הרגע, ומתמודדת עם מה שההווה והעתיד הקרוב יגלגלו אל פתחה.
עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי: בבחירה ללכת עם נעמי, רות משליכה את חייה המוכרים מאחור. הנרטיב שנעמי מציגה בהתחלה מסמן את דרכה-שלה. נעמי מכירה את בית לחם, יודעת מי היא ולאן היא הולכת. יודעת מה עגום גורלן של נשים אלמנות ועריריות. רות עוזבת את עמה ואת אלוהיה, ובמובן הזה מנקה עצמה מכל סיפור מוכר או זהות קיימת. היא הולכת לקראת קיום חדש, הוויה שאין לה סיפור עדיין. במקום לטוות עלילות בדימיונה, במקום להתפלפל בדיונים פילוסופיים, רות יוצאת לדרך ויוצרת את חייה ואת חיי נעמי מעשה אחר מעשה, צעד אחר צעד. בכך שהיא משוחררת מסיפורים, רות משוחררת גם מסבל.
ידיעת הסיפור, הסיפור שאנו מכירים כסיפור מגילת רות, היא ידיעה-בדיעבד. נשות בית לחם שואלות בתדהמה בתחילת הסיפור הֲזֹאת נָעֳמִי? התדהמה לא נובעת רק מתלאות הדרך וצער האסון החרוטים על פניה של נעמי, אלא מהיפוכו של סיפור הצלחה למה שנראה כסיפור של כישלון. בסיום השתלשלות האירועים, נשות בית לחם מתבוננות אחורה בזמן, אל השתלשלות האירועים, ויוצרות נרטיב חדש, סיפור רב עוצמה ומשמעות שניתן לראותו במלואו רק בדיעבד: כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ … הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים.
ח ג ש ב ו ע ו ת ש מ ח !
רשומות נוספות בנושא שבועות:
"אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה" : חמלה וריקות במגילת רות
קרן פייט הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית 
היי קרן
כבוד גדול לי לקרוא את המאמר שלך לחג השבועות, חג שבלי הנשים החזקות של העם שלנו לא היה מתגשם.
כמי שנולדה בערב חש שבועות,מודה לך על כתיבתך המבורכת.
בברכה,
פרי סני
מחברת תרנגול פרסי
פרי יקרה, איזה יופי לפגוש אותך כאן 🙂 חג שמח!
שלום יקירה,
מעניין… מעולם לא חשבתי על החג הזה כחגן של הנשים. פרספקטיבה מעניינת.
ד"ש
מאמר מצוין המחזק את הכבוד שהיה לי, מאז ומתמיד, לכל מי שיוצא חוצץ כנגד גורלו ולוקח את המושכות לידיו, במיוחד כשמדובר בנשים – עבורן המשימה קשה פי כמה.
אשת איוב, נעמי, רות, תמר אשת ער, דבורה הנביאה ועוד ועוד – דמויות מופת שניתן ורצוי ללכת לאורן.
חג שבועות שמח.
תודה על הכתבה המעניינת הזו.
מעניין היה עבורי לקרוא את ההשוואה בין מגילת רות ואיוב.
למדתי תנ"ך באוניברסיטה ואני אוהבת כל פירור כשהוא אמיתי ולא כמו בספרים המשנים את הסיפור המופיע בתנ"ך.