jump to navigation

אל תבכי ילדה, תבעטי לו בביצים 26 ביולי 2006

Posted by Keren Fite in אמא תחת אש.
Tags: , , , , , , , ,
5 comments

בשנה שעברה ר' חווה תקופה של שריטות. הוא תקף בעיקר את הבנות. מלכת-השמים החלה לחזור הביתה עם פסים אדומים לאורך לחייה. שריטות חדשות עיטרו את פניה, עוד לפני שהישנות הספיקו להגליד.

מה לא ניסינו ? הגננות הסבירו לילד שלא מרביצים ולא שורטים, יצרו עבורו "פינת כעס", מקום בו מותר להרביץ לכריות ולפרוק את הכעס בדרך לא מזיקה, ביוזמתי נכללו עבודות יצירה המאפשרות הפעלה מוטורית של האצבעות המדמה שריטה. ולמרות כל ההסברים והיוזמות, הילד המשיך לשרוט.

אחרי כמה שבועות של ניסיונות כושלים להתמודד עם התוקפנות בדרכי שלום, מלכת-השמים ואני יזמנו פגישת חמ"ל. "כשהוא בא לשרוט אותך, אל תבכי", אמרתי, "עשי לו כואב". הילדה התבוננה בי בשקט. "יש לו תלתלים יפים וארוכים", הזכרתי לה, "תתפסי אותם ותמשכי", אמרתי, "ואם הוא ממשיך לשרוט, תבעטי לו בביצים". מלכת-השמים חייכה.

בצהרי יום שישי באותו השבוע היא ניגשה לאבא שבא לאסוף אותה מהגן, ודיווחה בקולי קולות ובגאווה גדולה: "אבא, ר' בא לשרוט אותי ואני תפסתי אותו בשערות ומשכתי בדיוק כמו שאמא הראתה לי".

ומאז שוב לא שרט אותה אף ילד.

על חמלה ואלימות

שרון זלצברג, אחת המורות הידועות של מדיטציית ויפאסנה במערב, מספרת שבזמן שתרגלה מדיטציית חמלה בהודו, תקף אותה שיכור. איש לא עזר לה, והיא לא היתה מסוגלת להביא את עצמה להגן על עצמה. מבולבלת מחוסר יכולתה להגיב לתקיפה, פנתה אל המורה שלה למדיטציה. הוא הקשיב בתשומת לב לסיפורה, ואז ענה בכובד ראש: "עם כל החסד שבלבך היית צריכה לקחת את המטריה שלך ולהכות את האיש על ראשו"*.

משמעותה של היכולת שלנו לשאת בסבל ולהיות עדים לסבלו של הזולת אינה מתן היתר לאחרים להתעלל בנו. חמלה אינה פאסיביות, וחסד אינו כניעה. חמלה גם אינה אהבה במובן המערבי המקובל של המילה: אין בה רגשנות והיא משוללת תשוקה.

הנסיבות המסויימות בהקשרן מתרחש מעשה של חמלה או של אלימות הן הקובעות את תוצאותיו. אין זה מדוייק לקבוע באופן גורף שאלימות היא "רעה" בכל מקרה, וחמלה היא "טובה" בכל מצב. ראוי שנקודת הפתיחה לכל מעשה תהיה הענות למצב ולא תגובה עיוורת לדפוסים והטיות מעברנו. רק בדיעבד ניתן לדעת אם תוצאות הפעולה בה נקטנו יצרו טוב או רע.

בנפול אוייבך אל תשמח

עדיין מוקדם לומר מה יהיו תוצאותיה של המלחמה הנוכחית, כמה סבל תייצר, והאם תהיה "טובה" או "רעה".

אתמול (25.7.06) הודה לראשונה סגן ראש הלשכה המדינית של החיזבאללה, מחמוד קומאטי, כי אנשי חיזבאללה הופתעו מתגובת המחץ הישראלית: "לא ציפינו שישראל תפתח במבצע כה גדול נגדנו".

בנאומו האחרון ברשת "אל מנאר", ביחד עם האיום על שיגור טילים דרומית לחיפה, נסראללה מצהיר: "הסיסמא שלנו היא 'קודם כל הכבוד'. בתים וגשרים אפשר לבנות אבל לא ניתן שאיש יפגע בכבוד שלנו. אנו פתוחים לדיון מדיני אך יש קו אדום – האינטרסים המדיניים שלנו. אחרי שרייס באה לכאן היא למעשה נתנה לאוייב עוד צ'אנס. יש לפנינו עוד 7-10 ימים מכריעים ועלינו להמשיך לעמוד איתן ולגלות סבלנות. אנו נמשיך בעימות שלנו".

האם נשכיל לנצח במלחמה תוך שמירה על כבודו של האוייב? האם יהיה בנו האיפוק הדרוש לשבת אל שולחן המשא ומתן מבלי לשאוף להשפיל ולהכניע, אלא רק להגיע להסכם מועיל לשני הצדדים?

*הציטוט מתוך: שרון זלצברג, "חסד", הוצאת פראג 2001

את מאמינה בשלום? לכי תעשי מקלחת קרה 24 ביולי 2006

Posted by Keren Fite in אמא תחת אש.
Tags: , , , , ,
13 comments

אולי לא כתבתי עד עכשיו בגלל ההלם.

הפעם הקודמת בה חוויתי התקפות טילים היתה במלחמת המפרץ. גם באותה תקופה התגוררתי במרכז האירועים, אלא שליוותה אותי איזו שאננות בלתי מוסברת. לא טרחנו לישון עם גל שקט, והתעוררנו לקול נפילת טיל, שפגע בבית במרחק שני רחובות מאיתנו. מסיכות האב"כ גרמו לי תגובה אלרגית, כך שבשלב מסויים ויתרתי על העונג הכרוך בלבישתן. למדתי למבחנים תוך כדי אזעקות, בחדר האטום, אך איש מבכירי האוניברסיטה לא העלה בדעתו לבטל את מועד המבחן, או לבדוק אותו תוך התחשבות בנסיבות. יותר משהרגיזו אותי התקפותיו של סדאם חוסיין הרגיזה אותי העובדה שבמבחן, שהתנהל בזמן המלחמה, קיבלתי את הציון הנמוך ביותר בתואר.

תמיד שייכתי את עצמי למחנה השלום. תמכתי באיפוק שהפגינה ממשלת ישראל בזמן מלחמת המפרץ, במשא ומתן עם הפלשתינאים, בויתור על שטחים.

אלא שהמלחמה הזאת שונה. זו המלחמה הראשונה בה יש לי ילדים. והדחף להגן על שלומם מטלטל והופך את כל מה שחשבתי והאמנתי עד עכשיו.

אמא, בואי נברח מכאן

ביום חמישי (13.7.06) לפנות בוקר חזרנו מחופשה משפחתית ביוון. הלומי עייפות הלכנו לישון, שמחים על כך שחזרנו הביתה. התעוררנו בסביבות הצהרים, כדי לגלות שאנו מתגוררים באיזור מלחמה. העמק הפסטורלי אליו משקיפים חלונות הבית הפך ברגע אחד מאתר דאייה של עיטים ובזים, למקום נחיתתן של קטיושות. לוחם-האור פרץ בבכי והצהיר, "אמא, בואי נברח מכאן, בואי נחזור ליוון".

ובאמת, הדחף הראשוני היה לברוח. לקחת את הילדים ולהמלט אל מקום שקט. אבל, לאן נברח ילד? לאן נלך?
קלטתי פתאום שאין לי לאן ללכת. שכל בריחה תהיה זמנית. הבית שלי נמצא כאן, בלב המתקפה. וכאשר תוקפים אותך, את ביתך, את ילדיך, את לא מתחילה לדבר, את הולמת בחזרה.

קיבלתי בהקלה גדולה את קולות המסוקים והמטוסים, שהחליפו את ציוץ הציפורים. הממ"ד הפך לחדר המרכזי בבית. רק כשניסיתי להסביר לבן השש ולבת הארבע למה תוקפים אותנו ועל מה המלחמה, הבנתי באופן חדש לחלוטין את המציאות ההזויה בה אנחנו חיים.

נדב חוזר הביתה בארון

נדב התעקש להתנדב ליחידה מובחרת. לא רק התעקש, אלא הקדיש את השנה שלפני הגיוס לאימוני כושר. "אני לא אתחמק, אמא, אני אשמור עליך, אמא", הוא הבטיח לאמו, שהתמוטטה כשנודע לה שהתקבל לסיירת. "אל תדאגי, כבר אין מלחמות", ניסה לנחם אותה.

נדב חזר הביתה ביום שישי בארון עטוף בדגל*.

והילד הזה, שמתעקש שאשן איתו בלילה "כדי שלא יהיו לי חלומות רעים על קטיושות", מה הוא יאמר כשיהיה בן י"ח שנים? האם אסלח לעצמי אם לא אנסה, כנגד כל הסיכויים, להוריש לו שלום?

*נדב באלווה נהרג בקרב במארון א-ראס ב- 20.7.06