jump to navigation

אלוהים בצלמה ובדמותה 14 באפריל 2006

Posted by Keren Fite in שבת, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , ,
1 comment so far

דווקא אחת המצוות הנשיות במובהק מרמזת לאל זכר. כשאנו מברכות על נרות השבת והחג "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם", העברית, שהיא שפה מגדרית שאינה מאפשרת כמעט לשון נייטרלית, מכוונת אותנו להניח שאלוהים הוא זכר.

בסיפור בראשית נאמר "נעשה אדם בצלמנו בדמותנו", ובהמשך "זכר ונקבה ברא אותם". ניתן לטעון בהסתמך על פסוקים אלו כי אלוהים משלב בתוכו את הזכרי והנקבי, או לחילופין, שאלוהים אינה זכר ואינה נקבה אלא מצויה מעבר לדיכוטומיה המגדרית.

גם אם אתן מתארות את אלוהים כמופשט, כרוח על פני המים, כל אחת זקוקה לאלוהים בצלמה ובדמותה. נסו להביע בשפת הברכה אלוהים שהיא אשה. שפה, כזכור, יוצרת ומעצבת מציאות.

ברכה להדלקת נרות:
"ברוכה את הוויה, אלוהינו רוח העולם, שהחייתנו וקיימתנו והגעתנו לזמן הזה"

שבת שלום.

והגדת לבתך : מנהג חרוסת זכר לתפוח 12 באפריל 2006

Posted by Keren Fite in פסח, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , , , ,
2 comments

נשים חייבות בארבע כוסות ובכל המצוות הנוהגות בליל הסדר, שאף הן היו באותו הנס.
נאמר "כה תאמר לבית יעקב", משה מצווה לומר לנשים תחילה. רבי תחליפא דקיסרין מפרש: "אם איני קורא לנשים תחילה הן מבטלות את התורה".

שני פירושים למנהג החרוסת: רבי יוחנן אומר, זכר לטיט. רבי לוי אומר, זכר לתפוח. רש"י מפרש: "שהיו יולדות בניהן שם בלא עצב, שלא יכירו בהם מצריים, דכתיב "תחת התפוח עוררתיך" (שיר השירים).

קחו מעט חרוסת ואמרו יחדיו:
חרוסת זו – על שום מה ? על שום נשים שיוצאות היום ממצרים. מעתה, בכל דור ודור, תראה עצמה כל אשה כאילו היא יצאה ממצרים, ויקויים מקרא חדש:

"והגדת לבתך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים"*

חג שמח! 

הצעה נוספת לברכה נשית בשולחן הסדר: כוס מרים

* מתוך הגדת סדר נשים של ילתא

Read this Post in English

יוצאות מעבדות לחירות: ארבע בנות שואלות על שחרור האשה 11 באפריל 2006

Posted by Keren Fite in פסח, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , ,
1 comment so far

פמיניסטית? אני?!

לאחרונה הזדמן לי לפגוש נשים שהצהירו בפני ש"כל הענין הפמיניסטי הזה רחוק ממני". חלקן טענו שעידן השיוויון בין המינים כבר כאן, ואפשר להפסיק את המלחמה. אחרות טענו שאינן אוהבות את הפמיניסטיות.

אפשר לטעון שהפמיניזם זוכה ליחסי ציבור גרועים, או, לחילופין, שנשים רבות שופטות את מידת השיחרור של נשים אחרות לפי טווח העצמאות האישית שהן חוות. "פמיניסטית" נתפסת כ"שורפת חזיות", לוחמנית, צעקנית וכוחנית, תכונות המיוחסות לגברים ומנוגדות לתפיסה הרווחת של נשיות. בנוסף, ראייה צרה, מנקודת מבט אישית, גורמת לנשים, שמעמדן החברתי והכלכלי מאפשר להן ללמוד, לפתח קריירה מקצועית ולחוש עצמאות יחסית בחייהן, לדמות בנפשן שאבד הכלח על המאבק לזכויות הנשים.

פסח, הזמן בו אנו חוגגות יציאה מעבדות לחירות, הוא זמן מתאים לבחון מחדש את הנחות היסוד שלנו בנוגע לשחרור האשה.

על ארבע בנות דיברה התורה: החוקרת, הלא-פמיניסטית, חסרת המודעות, ושאינה יכולה לשאול

הבת המחפשת עבר המאפשר לה קיום, מה היא שואלת?
מדוע לא נמנות הנשים בקרב 600,000 שיצאו ממצרים? מדוע משה מצווה על הגברים להתרחק מנשים, ורומז כי אין מקום לנשים בזמן התגלות האל?

בת זו מבינה את חשיבות הזיכרון הלאומי ואת מרכזיותו של זיכרון זה ביצירת זהות. למדו אותה כי ההסטוריה נוצרת בידי מי שמספרות את סיפורן. אם לא נמנו נשים בקרב היוצאים ממצרים, זוהי אחריותה למלא את החללים בנאראטיב ההגדה.

הבת המבקשת למחוק את שונותה, מה היא שואלת?
מדוע אתן מתעקשות לדחוף את הנשים לכל טקסט, ולמה שאלות של מגדר חשובות לכן כל כך?

"לכן ולא לי המאבק הזה", אומרת בת זו, ומוחקת את מאבקן של דורות הנשים שקדמו לה. ספרו לה על הדרך שעברתן בדרך אל שולחן הסדר, ספרו על הנשים בנות זמננו שאינן יכולות לשאול (המוכות, העגונות, האנוסות, הנמכרות לזנות, המושתקות), הזכירו לה שגם אם נדמה לה שיצאה ממצרים ושאבד הכלח על שאלות של מגדר ושחרור האשה, במצב העניינים הנוכחי, כהרף עין יכולה היא למצוא עצמה במצבן, משועבדת במצרים של כאן ועכשיו.

הבת שאינה יודעת שיש לה מקום בשולחן הסדר, מה היא שואלת?
מה זאת?

בת זו אינה יודעת ששאלתה היא חלק ממסורת הסדר. למדו אותה כי ההגדה הינה דיון מורחב בשאלות של חירות. שאלתה היא חלק מהשיח, חלק מהטקסט המתהווה בכל דור ודור. שאלות, מטבען, הן פתח ליצירת מודעות.

הבת שאינה יכולה לשאול, מה היא שואלת?
רק בכיה החרישי נשמע, רק קול סבלה.

לבת זו אין די חירות על מנת לשאול שאלות. היא נתונה עדיין בשיעבוד. היא מזכירה לנו את העבדות המושתקת של נשים, הנמשכת גם בימינו: נשים מסורבות גט, נשים הנסחרות כצעצועי מין, נשים הכופפות עצמן לאידאל יופי לא מציאותי, נשים המשעבדות חייהן למעשה הלוליינות של אמהות-מושלמת-וקריירה-גם, נשים שנשללת מהן הזכות על גופן, נשים מוכות, נאנסות, נרצחות.

העבדות המושתקת מתקיימת בקרבנו בצורות שונות. קולות הסבל העולים ממציאות אפלה זו מחייבים אותנו להמשיך ולהשמיע קול, לקרוא דרור לכולן, בכל הארץ.

* רשומה זו מבוססת בחלקה על קטע מתוך הגדת "מעיין" המופיע באתר Ritualwell.org.

על תפוז בקערת הסדר, שפרה ופועה וכוס מרים ב"הגדה אחרת: לספר את סיפורה".

קישורים נוספים:

גרסה שונה לארבע הבנות אצל שלומית הברון
יעקב נגן על חמץ והחמצה

לצאת לדרך כדי לא לחזור לעולם 5 באפריל 2006

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, עיון.
Tags: , , , , ,
add a comment

"איננו אלא צלבנים מוגי לב, שלא לוקחים על עצמם שום משימה  שנדרשת לה התמדה עד אין סוף. מסעותנו אינם אלא סיורים, שעם ערב חוזרים מהם אל האח המבוערת, אל הבית המוכר שיצאנו ממנו. מחצית הטיול אינה אלא חזרה על עקבותנו. מוטב שנצא לדרך הקצרה ביותר, ברוח ההרפתקנות הנצחית, כדי לא לחזור לעולם, ונהיה נכונים לשלוח חזרה לממלכותינו הנטושות את ליבנו המשומר, מזכרת בלבד. אם מוכן אתה לעזוב את אביך ואת אמך, את אחיך ואת אחותך, את אשתך ואת ילדיך, ואת חבריך, ולעולם לא לשוב לראותם; אם פרעת את חובותיך והכנת צוואה והסדרת את כל ענייניך, והנך אדם חופשי, הרי אתה מוכן לצאת לשיטוט רגלי" (מתוך "טיול").

הנרי דיוויד ת'ורו הוא אחד מהוגי הדיעות המרכזיים בזרם הטרנסצנדנטליזם האמריקאי. כמי שהקדיש חייו לכתיבה ולהגות, ת'ורו פירסם מסות פוליטיות, ספרי מסע ויצירות ספרותיות שונות. לאחרונה פורסמו בעברית תרגומים של מבחר מכתביו הפוליטיים (בהוצאת רסלינג), וחיבור על אמנות השיטוט הרגלי (בהוצאת כרמל).

עבור ת'ורו היתה ההליכה בחיק הטבע דרך להתחבר אל היקום, להתעלות מעל מוגבלויות אנושיות ולגעת בנצח. למרות האופי הלא מעשי של ההגות הטרנסצנדליסטית, הליכתו של ת'ורו ביערות קונקורד היתה מעוגנת בפרטי הפרטים של החי והצומח ביער. ת'ורו היה בקיא בשמות הלטינים של הצמחים והחיות שאיכלסו את יערות קונקורד, ועקב בתשומת לב אחרי השינויים שאיפיינו אותם עם חלוף העונות. יש המספרים כי חיות וציפורים היו ניגשות אליו ללא חשש במהלך טיוליו, וכי לא היה זה נדיר שיטפס אל צמרת עץ על מנת לבחון פרח או צמח שלכד את תשומת ליבו. כמי שהיה בקיא בכתבים הינדים ובודהיסטים, השוטטות של ת'ורו ביערות דומה מאוד להליכה מדיטטיבית במהלכה תשומת ליבו של ההלך נתונה כל כולה למעשה ההליכה, מבלי שיאבד במחשבה או בדיבור.

"אי ציות אזרחי" פורסם במקור בשנת 1849, בגיליון הראשון (והאחרון) של כתב העת Aesthetic Papers בעריכת אליזבת פיבודי, מחנכת שהיתה חברה פעילה במאבק בעבדות. לאחר מותו של ת'ורו החיבור פורסם שוב באוסף "יאנקי בקנדה" (בעריכת חברו אלרי צ'נינג ואחותו סופיה ת'ורו), שכלל את תיאור מסעו של ת'ורו בקנדה, וכתבים פוליטיים שונים. דיעותיהם של הטרנסצנדנטליסטים בנוגע לשלטון לא היו אחידות. בשעה שת'ורו סבר, בפרפרזה על משפטו הידוע של תומס ג'פרסון, כי "הטוב בממשלים הוא הממעיט למשול", ראלף וולדו אמרסון ראה ביחסי האזרח עם השילטון מקבילה ליחסי בן עם אביו. על סירובו של ת'ורו לשלם מיסים אמר אמרסון כי זהו מעשה מרושע שבוצע בטעם רע.

חוויית השהות הקצרה בכלא משמשת לת'ורו כאמצעי להזרה, לראיית עולמו החברתי בעיניים חדשות, התבוננות מחדש במוסדות המשמשים את השילטון: "כמו מסע אל ארץ רחוקה…מבט קרוב יותר על עיר הולדתי" (עמ' 34). ת'ורו מדגיש את חובתו של הפרט, של המיעוט, לעמוד כנגד מעשים בלתי מוסריים של הרוב, אך יחד עם זאת מצהיר כי הוא "מחפש…תירוץ לציית לחוקיה של הארץ" (עמ' 37). ביקורתו ומחאתו מכוונת כנגד מעשיו של הממשל, אך אין בה קריאה לניפוץ מוחלט של מסגרת החוק והמדינה.

את "כתב ההגנה על קפטן ג'ון בראון" כתב ת'ורו בעקבות הפשיטה המזויינת שביצע ג'ון בראון על מחסן הנשק בהארפרס פרי, מתוך מטרה לעורר מרד עבדים. "כתב ההגנה" נכתב מתוך סערת נפש, במהלך שלושה ימים טרופי שינה בהם זרמו המילים ממוחו הקודח של ת'ורו. ת'ורו העריך את קפטן בראון, משום שראה בו אדם שהקדיש חייו למעשים משמעותיים. ת'ורו תרם כסף לפעילותו של בראון ואף נפגש איתו. קריאת "כתב הגנה" בצמידות ל"אי ציות אזרחי" מדגישה את החשיבות שייחס ת'ורו לפעולה מודעת של הפרט, יותר משהיא מעלה על נס משנה סדורה של התנגדות לא אלימה. הפאסיביות בה נקט ת'ורו במהלך חייו היתה פועל יוצא מנסיבות חייו, מבנה אישיותו ומבריאותו הרופפת, לא פחות משהיתה תוצר של תפיסת עולם המקדמת מהפיכות בדרכי שלום.

התרגומים, בשני הפרסומים, קולחים והערות השוליים תורמות להרחבה והבהרה של פרטים שונים במאמרים. לטעמי, ראוי היה לתרגם את כותרת החיבור Walking כפשוטה, "הליכה" או, תוך דיוק רב יותר לכוונתו של ת'ורו (המוסברת יפה בהקדמה לחיבור), "שיטוט רגלי". לצערי, ההקדמה ל"אי ציות אזרחי" לוקה בחוסר דיוק והכללה הגורמת להנצחת טעויות רווחות לגבי הנרי דיוויד ת'ורו, תוך התעלמות מהפרדוקסים והסתירות היוצרים את המורכבות הגדולה בהגותו ובחייו.

אם לציין מספר אי דיוקים: משפחתו של ת'ורו מעולם לא היתה אמידה. לימודיו בהארוורד התאפשרו בזכות שנים של חסכנות (שיש שכינו קמצנות) של אמו, שיעדה את בנה לגדולות. ת'ורו הצהיר על כוונתו להתבודד בבקתה על שפת אגם וולדן, אולם בפועל המשיך לאכול ארוחות צהרים בבית אימו לפחות שלוש פעמים בשבוע, וקיבל אורחים (אחדים מהם מוזכרים ב"וולדן"), שהגיעו מצויידים בסלי פקניק ובכביסה נקיה, שבאו לשוחח עימו ולהצטרף אליו לשייט או לדייג באגם. יותר משהוא תיעוד הסטורי של השנתיים אותן בילה ת'ורו בבקתה על שפת האגם, "וולדן" הוא יצירה ספרותית היוצרת דימוי מיתולוגי של הוגה המתעלה מעל כבלי הזמן. את הדימוי הזה טיפח ת'ורו במשך חייו, גם כשהיה מודע לריחוקו מהמציאות.

ת'ורו לא היה הראשון שסירב לשלם מיסים בתואנה שמיסיו משרתים את סחר העבדים. קדמו לו חברו הטוב עמוס ברונסון אלקוט, מחנך חדשני וטרנסצנדנטליסט בזכות עצמו, וצ'רלס ליין, איש רפורמה אנגלי שהגיע לקונקורד במטרה לייסד אוטופיה חברתית. הגותו של ת'ורו ייחודית, אולם תהיה זו טעות לנתק אותה מההקשר החברתי והתרבותי של תקופתו. מעבר לכך, למרות שמהטמה גנדי ומרטין לותר קינג טענו כי הושפעו מחיבורו של ת'ורו, קיים הבדל מהותי בין הדרך המעשית של אי-ציות אזרחי בדרכים לא אלימות אותה פיתחו ולה הטיפו, לבין תפיסותיו של ת'ורו בנוגע לאי-ציות אזרחי, שבתנאים מסויימים (למשל, מקרה ג'ון בראון) ראוי שיהיה אלים.

פורסם (בגירסה ערוכה) במוסף ספרים של "הארץ", 5.4.06.