jump to navigation

טארה ירוקה 24 בינואר 2006

Posted by Keren Fite in בודהיזם כאן ועכשיו, מיתולוגיה, סיפורי אלות.
Tags: , , , , , , , ,
1 comment so far

במסורת הטיבטית, האלה טארה, הבודהא ממין נקבה, היא התגלמות החמלה האוניברסלית. משמעות שמה הוא "האחת המאפשרת ליצורים החשים לחצות את אוקיאנוס הקיום והסבל".

כיצד נוצרה טארה ?

ישנם מספר מיתוסים הנוגעים לאופן בריאתה של טארה. האחד מספר כי טארה היתה נסיכה שהרבתה במתן מנחות ותפילות לנזירים, ופיתחה מעלות רבות. הנזירים אמרו לה שמשום שהגיעה למעלה רוחנית גבוהה, הם יתפללו עבורה שתוולד מחדש בגוף גבר כדי שתזכה להארה (זרמים מסויימים של הבודהיזם טוענים כי לא ניתן להגיע להארה מלאה, המעלה הרוחנית הגבוהה ביותר, בגילגול בגוף אשה אלא רק בגוף גבר). טארה ענתה שלמעשה המושגים "גבר" ו"אשה" שניהם מקורם באשליה, ולמעשה אף אחד מהם לא מתקיים במציאות. "אני מעדיפה להשאר אשה", אמרה להם, "כך אוכל לסייע ליצורים החשים להגיע להארה". יש המפרשות גרסה זו של המיתוס כהצהרה פמיניסטית.

מיתוס אחר מספר כי טארה נוצרה מדמעותיו של אַוַולוֹקִיטִישְוַורָה (הבודהא של החמלה). הדמעות זלגו מעיני האל בשעה שהתבונן בסבלם העצום של היצורים החשים. מהדמעות שנשרו מצידו השמאלי נוצרה טארה הלבנה, מהדמעות שנפלו מצידו הימני נוצרה טארה הירוקה. בהמשך למיתוס זה, יש המתייחסים לטארה כאל בת לווייתו של אוולוקיטישוורה.

מבחינה הסטורית שתי הטארות מקושרות עם שתי נשותיו האדוקות של סוֹנְגְסְטֵן גַאמְבוֹ, המלך הדתי הראשון של טיבט. טארה הלבנה מיוחסת לוֵון צֶ'נְג, האשה שהגיעה מקיסרות סין. טארה הירוקה מיוחסת לבְהרְקוּטִי, האשה שהגיעה מנפאל.

אלת המעשה

באופן מסורתי טארה הלבנה מצויירת כאשה בשלה ודשנה המצטיינת בחוכמתה. טארה הירוקה מצויירת כבתולה צעירה ואנרגטית שניצוץ שובב בעיניה. הצבע הירוק מסמל פעולה (קארמה), ומשותף לטארה ולאַמוֹגְהַסִדְהִי, אל הקארמה.

טארה הירוקה יושבת כשרגלה השמאלית מקופלת תחתיה בתנוחה מדיטטיבית, ורגלה הימנית מושטת לפנים ומסמלת נכונות לפעולה. בכך משלבת דמותה של טארה הירוקה את כושר המעשה עם אמנות ההתבוננות. בידה השמאלית, המושטת לעזרת הנזקקים, היא אוחזת לוטוס כחול, סמל לטוהר ולעוצמה. ידה הימנית מושטת במחווה של ברכה.

טארה ירוקה היא אלת החמלה הפעילה. היא מסמלת את עוצמת הישועה ואת היכולת להחלץ מסכנות ולעבור מסבל לאושר.

ענק ירוק בדמות אשה

ג'ד דוהרטי מפסל ומצייר בעיקר נשים, מתוך מטרה ליצור דימויים של נשים בעלות עוצמה. ברוב המקרים, העוצמה הנשית מתורגמת לחוזק פיזי. העוצמה מתבטאת בדימויים של נשים גדולות מימדים שמאתגרות את דימוי היופי הנשי האנורקטי המקובל במערב.

העוצמה האנרגטית של הנשים המצויירות מתבטאת בהוספת מימד פנטסטי או בבחירת דמויות מיתולוגיות של נשים המצויירות בצבעים חזקים תוך הצבת סמלים מנוגדים זה מול זה. בחלק מציוריו דוהרטי מתייחס לציורי קומיקס של נשים העוסקות בפיתוח גוף. יתכן שבציור טארה הירוקה הושפע גם מדמותו של הענק הירוק (The Magic Hulk).

טארה הירוקה של דוהרטי אינה אשה צעירה ואנרגטית היושבת מוכנה לפעולה, אלא אשה בשלה וגדולה הניצבת בתוך ערימת גולגלות. התגלמות החמלה מבוֹססת בתוך הסבל האנושי מבלי לאבד דבר מעוצמתה או מיכולת המעשה שלה.

רשומה זו מתבססת על המאמר:

Green Tara and White Tara – Feminist Ideals in Buddhist Art, November 2000

האם את אשה? 24 בינואר 2006

Posted by Keren Fite in בודהיזם כאן ועכשיו.
Tags: , , ,
comments closed

ברברה רוהדס תרגלה זן-בודהיזם בקוריאה עם מאסטר סונג-סהאנג. "מעולם לא הרגשתי שמתייחסים אלי באופן שונה משום שאני אשה", היא מספרת, "התרגול היה אנדרוגני".

אולם, באחד הימים שאלה את המאסטר שלה האם יש בקוריאה נשים שהן זן-מאסטר. סונג-סהאנג ענה בפשטות, "כמובן שלא, נשים אינן יכולות להגיע להארה".

"אני מתרגלת איתך כבר שנתיים ותמיד אמרת רק 'האמיני בעצמך'", טענה רוהדס כנגדו, "כיצד אתה יכול לומר עכשיו שנשים אינן יכולות להגיע להארה ?".

סונג-סהאנג הצביע לעברה ושאל: "אם כך, את אשה?".

"באותו הרגע הבנתי שנאחזתי במושגים של גבריות/נשיות", מסבירה רוהדס, "אינך יכולה להתעורר אם את מסרבת להפרד מזהות עצמית כזו".

תרגום שלי מתוך ראיון עם ברברה רוהדס, שרון זלצברג, ג'ודית סימר-בראון, ופאט או'הארה שמספרות על המשמעות שבהיותן מורות דאהרמה, ועל דרכי ההתפתחות האפשריות של הבודהיזם באמריקה.

תודה ללילה קמחי על הקישור.

"הנשיפה זורעת את זרעי השאיפה" 24 בינואר 2006

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , ,
comments closed

"אני מריח דברים מאז ומעולם, אך לפני אותו לילה מעולם לא ראיתי חיזיון. וזה היה הדבר האמיתי, אני אומר לכם, כולל שירת המלאכים ויראת הכבוד. מיד ידעתי מי היא. לא ביקרתי בכנסיה מאז שהייתי ילד, אבל ידעתי. זיהיתי אותה לפי הורדים והצבע הכחול של גלימתה…[כשנעלמה] ידעתי מה אני אמור לעשות: למצוא אותה, בכבודה ובעצמה, ולשרתה".

צ'סטר חי ברחוב. היכולת שלו להריח דברים שאחרים אינם מריחים היא הברכה והקללה של חייו. ברכה, משום שמדובר ביכולת חושית נדירה המאפשרת לו לחוות טוהר בצלילות. קללה, משום שהוא מזהה מחלות על גווניהן השונים, וחווה אמפתיה מבלבלת כלפי האנשים שאת מחלותיהם ומשאלותיהם הכמוסות הוא מריח : "מה הייתי אמור לעשות כשהרחתי את הריח הגופרתי של סרטן שחלות שהופרש מגופה של אישה שנראתה בריאה לחלוטין? איך הייתי אמור להתמודד עם המידע שאפי מסר לי?".

חוסר הידיעה כיצד להתמודד עם המצב החדש והלא מוכר, שהתרחש כמו מעצמו במהלך כתיבה מאומצת של תזה על צ'וסר, מביאה את צ'סטר אל הממסד הרפואי ואל הטיפול בתרופות אנטי-פסיכוטיות. תרופות שנוטלות ממנו את הריחות ונותנות לו בתמורה חיי דמדומים של ידיים רועדות ותחושה של משקולות עופרת המונחות בראשו. במשך שנים ארוכות צ'סטר בוחר את החיים ברחוב על פני תחושה של מוות בעודו בחיים. עבור צ'סטר הריחות הם שער מעבר אל עולם המסתורין, העולם שמעבר למציאות היום יומית, נגיעה בנשגב.

החיזיון בו הוא רואה את פרנצ'סקה דאן, נערה העובדת בבית קפה המגיש ארוחת בוקר לחסרי בית, בדמותה של מריה הקדושה, מעניק לו נגיעה מוחשית באלוהי. אלא שבניגוד לציפיה, דווקא צ'סטר, ששפיותו מוטלת בספק, מגן על פרנצ'סקה מפני השיגעון הציבורי, המתהווה לכדי מהומה כוללת, מהרגע שאחד מחסרי הבית טוען כי "הבתולה הקדושה" ריפאה אותו.
זהו רומן ביכורים של ג'ניס האלוול. בראיון עם שירי לב-ארי ("הארץ", 24.11.04) מספרת האלוול: "התחלתי לכתוב את הספר מתוך צורך אישי לגלות משהו על טבעה של האמונה; מה פירוש הדבר להאמין במשהו שנמצא מעבר לשכל הישר, מה עוצמתי כל כך בזניחת מה שאנחנו יודעים ובאמונה שניגאל בדרך כלשהי. הסתכלתי על זה מנקודת מבט אישית ומשפחתית, אבל המישור הפוליטי הרחב יותר נכנס גם הוא לספר".

בהקשר פוליטי, מעניין לקרוא את הספר מתוך ידיעה שאמריקה מונהגת כיום על ידי נשיא שאמונתו הנוצרית מנחה את מדיניות הפנים והחוץ שלו, ומשמשת דלק למלחמת החורמה בין בני האור לבני החושך אותה הוא מנהל מאז הפיגוע במגדלי התאומים.

בהקשר משפחתי, הספר מציג משפחות פגומות בהן האב נעדר והאם חסרת מודעות בכל הנוגע למציאות החיים של ילדיה. עם ההצגה הראשונה של הדמויות נוצר ניגוד בין ריאה, אימו של ג'ונה, המאמינה אמונה עיוורת בקדושתה של פרנצ'סקה, לבין אן, אמה של פרנצ'סקה, מדענית המנהלת את חייה על פי עקרונות של רציונליזם טהור. עם התקדמות העלילה, משיכתה של ריאה לרוחניות מתגלה כמסע קניות בסופר-מרקט של הניו-אייג', שהחיבור בינו לבין הקפיטליזם האמריקאי הופך את כוחות המרפא של "פרנצ'סקה הקדושה" למטבע קשה העובר לסוחר, בהילולה צרכנית בה משמשת ריאה כספסרית ראשית.

המשיכה ההמונית אל בתה גורמת לאן לחוש בשלב כלשהו כאילו היא סובלת מנכות רוחנית: "רוחניות נראתה לי חשיבה לא הגיונית ולא ממוקדת. לרגע קט…נדמה שכולם יודעים משהו שאני לא יודעת. אולי הפגם נעוץ בי…". כמו אמה השיכורה של סיד, חברתה הטובה של פרנצ'סקה, שהאלכוהול מעוות את יכולתה להתמודד עם המציאות, כך חשיבתה הרציונלית של אן מעוורת את עיניה ומונעת ממנה לראות את המתרחש בביתה. רק  לקראת סופו של הספר, מגלה אן את מה שהתרחש מתחת לאפה, ורואה בצלילות ישירה שהיא וריאה דומות יותר ממה שהיתה רוצה להודות: "רציתי להמשיך לתעב אותה, להמשיך לראות בה את מקור הרוע ששיבש את חיינו, אך כעת ראיתי משהו אחר. ראיתי שהיא באמת אהבה את ג'ונה. כן, היא החליטה החלטות גרועות. היו לה אינטרסים אנוכיים שקדמו לדאגה לבנה. וכעת היא שילמה את המחיר. בעצם התחוור לי שהיא לא כל כך שונה ממני".

שאלת קדושתה של פרנצ'סקה נותרת בלתי פתורה עד לסיומה של העלילה. הסיפור מסופר מארבע נקודות מבט מקבילות, הנשזרות יחדיו לרשומון כולל של חווייה הניתנת לפירוש כהתגלות אלוהית, התרחשות פסיכוטית או היסטריה המונית. קולם של אן, צ'סטר וסיד נשמע בגוף ראשון, יוצר הזדהות עם הדמויות אך בו זמנית מערער את אמינותן. נקודת המבט של פרנצ'סקה מדווחת בקולו שווה הנפש של מספר כל-יודע הנצמד לנקודת התצפית של הנערה שהפכה לפתע לקדושה מורמת מעם, נמנע מתיאורים רגשיים עזים, ויוצר ריחוק המאפשר בחינה מפוכחת של סוגיית ההתגלות האלוהית. נקודת התצפית המוגבלת, המסופרת בגוף שלישי, מלווה את תהליך השיכנוע העצמי בו מקבלת פרנצ'סקה על עצמה את תפקידה כקדושה, והולכת שבי אחר האמונה העיוורת שמקיפה אותה. התהליך מסתיים בהשפעת תרופות פסיכיאטריות והתפקחות אל תוך אובדן כואב, המובילים את פרנצ'סקה לויתור על אהבת ההמונים הממכרת והחונקת, ועל מעמדה כמושיעה.

בשעה שרוב הדמויות מתבצרות מאחורי מתרס האמונה או ההגיון, דווקא האב ז'רבה, כומר ישועי שנשלח מטעם הכנסיה הקתולית לבדוק את אמינותה של ההתגלות האלוהית, וצ'סטר חסר הבית, מתפקדים כדמויות שקולות המאזנות באופן אחראי בין הגיון לבין אמונה. "הכנסיה לעולם לא מביעה אוטומטית את תמיכתה בכל דיווח על נס או התגלות", מסביר ז'רבה לאן, המופתעת לנוכח בן הברית הבלתי צפוי, "המדיניות שלנו היא לבדוק את כל ההסברים האחרים לפני שאנחנו שוקלים את העל-טבעי. ברוב המקרים אנחנו מוצאים סיבות הגיוניות לדיווחים הללו".

צ'סטר, שהחיזיון שלו החל את מחול השדים סביב פרנצ'סקה, מצליח למצוא את דרכו אל מחוץ לחיי הרחוב לא בזכות נס, אלא מכח יכולתו להמשיך ולשאול שאלות גם לנוכח הפיתוי שבאמונה עיוורת. רכבת השדים של הריחות האנושיים, המובילה אותו לשיאים אך גם מרסקת אותו אל תהומות, מתחלפת בביטחון היציב של הריחות העדינים והמגוונים המתגלים לו במהלך הטיפול היום יומי בגינת ירק ביתית.

כמו בנשימה בה הנשיפה זורעת את זרעי השאיפה, כך החיפוש אחר הנשגב מתהווה על ידי שאלות היוצרות לעצמן תשובה בלבדית אחת או תשובות מגוונות רבות. צ'סטר, וכמוהו שאר הדמויות בספר, מוותר בסופו של יום על ההתעלות האקסטטית, האימה והשיעבוד, שבהתגלות אלוהית חד-פעמית, לטובת חלקת אלוהים קטנה ואישית, בה קשרים אנושיים ועבודה יום יומית מביאים  התגלויות בפרטי הפרטים של מרקם השגרה, אותו הוא יוצר במו ידיו.

הקריאה בספר קולחת ונעימה בזכות תרגומה היפה של אינגה מיכאלי. האלוול נמנעת מליצור דיון מעמיק בסוגיות המורכבות אותן מעלה הספר, ומסתפקת בנגיעות כלליות במפגש בין קדושה ושיגעון, אמונה ומסחריות, רוחניות ומדע. למרות הפשטנות-לכאורה בה לוקה הספר, האלוול מצליחה להמלט מיצירת דמויות שטוחות וצפויות מראש, והספר טומן בחובו הפתעות מתונות ומידה מסויימת של גיוון.

התמונה:

The Annunciation, Memling Hans, 1430-1494

שב, בני, ואספר לך אגדה על מוות 24 בינואר 2006

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , ,
comments closed

בספר "שעת מותנו", דן פיליפ אריאס במוות הנתפס בתקופתנו כמוות מבורך: מוות פתאומי, רצוי במהלך השינה, בלי כל התראה מראש. מוות זה, המכונה "מות נשיקה", נחשב ל"מבורך" משום שהוא נתפס כמוות ללא סבל. מתוך השוואה היסטורית מוכיח אריאס כי המוות המבורך של החברה המערבית במאה העשרים (הספר פורסם בשנת 1981) נתפס כמוות מקולל במאות קודמות. המוות הטוב בתקופות אלו היה פרידה טקסית מתוך ציפייה ומודעות, עד כדי הרהור על המוות בזמן המיתה. מוות מהיר ללא התראה מנע מהמת את האפשרות להתבונן מחדש בחייו תוך כדי פיתוח מודעות וענווה, ולכן נחשב למוות "מקולל".

בתרבות הסוגדת לנעורים, המשקיעה את מירב משאביה בשיכלול האמצעים לשימור מראה צעיר ולהארכת תוחלת החיים, נדרש אומץ לפרסם רומן לבני הנעורים העוסק בקשר הנפתל בין מוות לבין חיים, במרכזו עומדים אב הגוסס ממחלת הסרטן, הכותב מכתב פרידה לבן שלא יראה את התבגרותו, ובן המספר את הסיפור עם קריאת המכתב, אחת עשרה שנים לאחר מות אביו.

גאורג רד הוא בן חמש עשרה. אביו נפטר כשהיה בן ארבע, אולם דאג לכתוב ולהחביא מכתב לעתיד, המתגלה במפתיע בעגלת הספורט האדומה בה היה לוקח את בנו הקטן לטיולים. המכתב מספק לגאורג טיול אל שבילי העבר והזכרונות, אל שאלות של חיים ומוות.

סיפורו של האב, יאן אולב, נבנה כסיפור בלשי שהתעלומה המרכזית בו היא זהותה של נערת התפוזים, נערה בה נפגש ומתאהב יאן באופן מסתורי, מבלי לדעת עליה דבר. איסוף הפרטים השקדני ואירגונם לכדי נאראטיב בעל משמעות מעניק לאב, ובהמשך לבן, תחושת שליטה ואשלייה של סדר במציאות אכזרית בה איש צעיר, שזה עתה מימש את אהבתו, נאלץ להפרד מחייו.

"רק מחלות טובות לב שולחות את החולה ישר למיטה", כותב יאן לגאורג, "במחלה קשה, לעומת זה, עובר בדרך כלל זמן רב עד שהיא הופכת את חייך ומשליכה אותך על הרצפה לצמיתות… במפגש האחרון הזה בינינו, כל אחד מאיתנו עומד לכאורה על הפסגה המעורפלת שלו ומנסה להביט באחר. בינינו משתרע העמק המובטח שעברת אותו בדרך חייך – דרך שאני לא אזכה לראות אותך מתהלך בה" (עמ' 16).

סיפורו של יאן אולב מאפשר לגאורג הכרות אנטימית עם האב שהוא בקושי זוכר. עם התקדמות העלילה, נוצר דיאלוג מדומיין בין האב לבין הבן, ומהלך הכתיבה והקריאה מקבל מאפיינים תרפויטיים המאפשרים לשניהם להשלים את תהליך האבל על האובדן שבמוות. בניגוד למוות המבורך שמתאר פיליפ אריאס, יאן אולב אמנם מהרהר במותו הקרב, מוצא עצמו מתפעל מנפלאות החיים, אולם נותר עיוור ומנוכר כלפי המוות.

בהתאם למוסכמות הכתיבה לקוראים צעירים (הספר מיועד לקוראים בגיל 11-15), ובהשפעת חרדתה של החברה המערבית הפוסט-מודרנית מפני המוות, המסר החינוכי של האב לבנו מגיע ארוז בעטיפה מתוקה של סיפור אגדה. סיפור האהבה בין האב לנערת התפוזים כולל רמיזות לאגדת סינדרלה, שילגיה, היפהפיה הנמה ומעשיית חג המולד, ונבנה כאגדה מסתורית בפני עצמה המתקיימת לפי כללים לא ידועים.

"רק אני ידעתי שהאישה הצעירה הזאת היא נערת תפוזים אמיתית, והיא גם מלאת סודות מרתקים. ידעתי שהגיעה מאגדה אחרת, וששם הכללים אחרים לגמרי מן הכללים שיש פה" (עמ' 51), "במשחק החיים הפרוע אין מקום לזיכרונות ולמחשבות שלאחר מעשה, די למשחק עצמו. זה היה הכלל באגדה שממנה באה נערת התפוזים… שמה של האגדה 'הכנס-אל-תוך-חלומי'" (עמ' 55).

גלולת האגדות המתוקה בה עטוף סיפור מותו השרירותי של האב מרככת את הכאב, הכעס והפחד מפני המוות עד כדי העלמות. מותו של האב מוצג מתוך הקשר מסתורי של הפרת כלליו של עולם קסום: "לא שיחקתי על פי הכללים. הפרתי הבטחה. הסגתי גבול, נכנסתי אל תוך אגדה שלא שיחקתי על פי הכללים שלה" (עמ' 83), "היינו כל כך צעירים. היינו בעיצומה של האגדה. לא היתה אמורה להיות לצד הדרך יונה מתה. לא כל שכן יונה לבנה. אלה היו הכללים. היונה הלבנה היתה אות מבשר רעות" (עמ' 99).

ההפתעות המובטחות לקורא בנוגע לזהותה של נערת התפוזים ולעברו של אביו החורג של גאורג, מסתברות לקראת סוף הסיפור כצפויות למדי. השאלה הרת הגורל לקראתה מכין האב את בנו, והבן את קוראיו, מתפוגגת אל תוך תשובה קלישאית ועולצת המחמיצה את האפשרות לייצג את מותו של אדם אחד, והתמודדותו של אדם אחר עם הידיעה כי הוא בן חלוף, בצורה מעמיקה, כנה ונוגעת ללב.

ההברקות המעטות הקיימות בסיפור מופיעות דווקא בהקשרם של היחסים הנרקמים בין הגבר האוהב, המשחר אחר אהובתו, לבין האהובה המתגלה כאישה מפוקחת המכוונת במיומנות את שלבי החיזור, מודעת לחלוטין לייחודו ולחמקמקותו של הרגע: "אתה חושב שרק אתה מחפש ? גם אני חלק מהסיפור הזה. אני בטח לא רק הפרפר שעליך ללכוד" (עמ' 90); "לא נסעת עד סביליה רק בשביל לפגוש 'איזו אישה אחת'. כי זה כמו לחצות את הנהר כדי למצוא מים. באירופה יש ים של נשים, הרבה נהרות. באת כדי לפגוש אותי. וכמוני יש רק אחת" (עמ' 93).

"נערת התפוזים" מציג את המוות כישות כל-יכולה ומרושעת העומדת בניגוד גמור לפלאי היקום, "אני מביט עמוק מדי אל תוך כל החידות העצובות שבאגדה הגדולה והמכוערת, שאין בה פיות טובות, רק פיות מבשרות רע" (עמ' 115), את החיים כהצלחה ואת המוות ככישלון, "החיים הם הגרלה ענקית שבה רק הכרטיסים הזוכים גלויים לעין" (עמ' 144), ואת מעשה הסיפור (בין אם הוא בדיוני או מדעי) כמהלך של פיענוח ויציקת משמעות ברורה אל תוך מערכת סימנים מסתורית, "תמיד אהבתי לפענח סימנים, ברפואה זה נקרא לאבחן מחלות… הלכתי בעקבות הדמיון שלי… העולם נעשה פתאום קטן כל כך, ולכל היתה משמעות ברורה" (עמ' 28-29).

ההתקוממות המובלעת ב"נערת התפוזים" כנגד שיבושה של ההבטחה "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה", הזכירה לי מעשיה רוסית המספרת על חייל המצליח להערים על המוות ולכלוא אותו בשק קסום ובכך לפטור את האנושות מעונשו של החידלון. הניצחון הרגעי והגשמת הכמיהה לחיי נצח מסתברים מהר מאוד כחלום בלהה; החיים הנמשכים עד אין קץ בלא המוות שישחרר את בני האנוש מסבלותיהם, הופכים לסיוט גרוע לא פחות מחיים שזמנם קצוב. החייל, המכיר בטעותו, משחרר את המוות ומניח לו לפעול את פעולתו. אולם, אליה וקוץ בה, המוות מפחד מהחייל שלכד אותו, ובבוא יומו מסרב לקחת אותו אל ממלכתו. לאחר שנדחה מגן העדן ומהגיהנום, הופך החייל למספר סיפורים נודד הטווה את חייו האין-סופיים אל תוך מארג של סיפורים. מאוייב אכזר, הופך המוות למי שמבצע את תפקידו כחלק מהחיים ולא כניגוד להם, ומספר הסיפורים אינו עסוק בהאבסת קוראיו בלקחים ברורים אלא ביצירה עשירה ומתחדשת המאפשרת מרחב קיום הדדי לחיים וגם למוות.

כפי שמסבירה נערת התפוזים לאהובה: "אולי אתה עיוור בעין אחת… שום תפוז אינו דומה למשנהו". ייחודו של סיפור החיים מעיד גם על חד-פעמיותו של המוות. חבל שבנקודה זו הסיפור נותר עיוור.

נערת התפוזים. יוסטיין גורדר. תרגם: רוג'ר הרץ. כנרת זמורה-ביתן. 144 עמ'.

התמונה:

Warren Criswell, "Death Waking Time", 1998

כאב החיים מתגבר על הפסיכולוגיה 24 בינואר 2006

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, עיון, פסיכולוגיה.
Tags: , , , , , ,
comments closed

ב"מתנת התרפיה" מתאר ארווין יאלום חלום של אחת המטופלות שלו, "חושך. אני באה למשרדך, אך איני מוצאת אותך. משרדך ריק… הדבר היחיד שנמצא שם הוא כובע הקש שלך. והוא מלא קורי עכביש…". הפחד שמביעה המטופלת בחלום הינו הקמאי ביותר: החרדה מפני הזיקנה והמוות, הפחד מפני הפרידה הבלתי נמנעת מן החיים. יאלום מודע למשמעות החלום, ומסביר באמצעותו את מניעיו לכתיבת ספר עצות לדור המטפלים שיבוא אחריו: "המטופלים שלי לא מרשים לי לשכוח שאני מזדקן… אני נכנס לפרק המוכר, המאוחר של החיים… אני מבקש להעביר הלאה את כל מה שלמדתי. ומוטב מוקדם ככל האפשר".

דבורה שרייבוים אינה נחרצת או יומרנית כמו יאלום. הספר "פגישה טיפולית" משמש עבורה סיכום של עבודתה כפסיכולוגית, ובו בזמן מעין ריפוי-עצמי באמצעות כתיבה, ניסיון אישי מאוד ליצור תיקון והשלמה לחידת חייה המתקדמים לקראת סופם: "כאילו הייתי הפציינטית של עצמי, יצאתי לחפש את משמעות החוויה שאני מרגישה" (עמ' 10).

זהו אינו ספר לימוד פסיכולוגיה, וגם לא ספר עצות למטפל המתחיל, אלא ניסיון נוגע ללב, אם גם מבולבל-משהו, לסכם קריירה עשירה ומרשימה של מטפלת, שהיתה בין ראשוני העוסקים בפסיכולוגיה קלינית בארץ, ושימשה, בין השאר, כפסיכולוגית ראשית של בית החולים הפסיכיאטרי 'שלוותה'. כמו בכל ניסיון ללכוד חוויות חיים ולהטביע בהן משמעות, שרייבוים מגלה כי החיפוש אחר תשובות אינו יותר מניסיון למצוא הסבר בדיעבד לשאלות שאין בהן שוב טעם, ומוצאת עצמה מתקיימת במרחב ה"אולי", מכירה בקושי שבהעדר ידיעה ודאית וכוללת.

ז'אנר הפסיכולוג-המספר-על-מטופליו

בדומה לספרים אחרים המתארים את מהלך הטיפול הפסיכולוגי דרך עיני הפסיכולוג המטפל, גם שרייבוים מתייחסת לתיאוריות פסיכולוגיות שונות, ומציגה סיפורי טיפול מגוונים. אולם, בשונה מספרים אלו, שרייבוים אינה מציגה תיאוריה חדשה פרי פיתוחה אלא לוכדת, בלי כוונה מוצהרת, את ריבוי הפנים של תפיסת האדם בתיאוריות הפסיכולוגיות השונות, ויחד עם זאת את הגיחוך שבקצב ההתרבות המהיר של התאוריות הטיפוליות, הגורמות למטפלת להעדיף ספרות יפה על פני ספרות מקצועית: "התהלכנו בזהירות בין החידושים, לפעמים בחשש מפני השינויים ולעתים בהתלהבות של ראשוניות ויצירה… לאחר כמה שנים הגעתי לנקודת רוויה מסויימת שלאחריה לא היה לי קל להמשיך במירוץ אחרי כל חידוש תיאורטי וקליני. הייתי זקוקה למעט זמן לקריאת ספרות יפה ולא רק מקצועית, כי איך יכולתי להתקיים בלי קריאת רומן טוב ?" (עמ' 187).

שוני נוסף, אולי משמעותי יותר בהשוואה לספרים אחרים המתארים סיפורים טיפוליים, הוא שסיפורי הטיפול המוצגים ב"פגישה טיפולית" הם ברובם אפיזודליים, כלומר לוכדים רגע, אמירה או חוויה מסויימת מתוך מהלך הטיפול, ואינם מנסים להציג תמונה טיפולית כוללת. ברובד הגלוי והמוצהר של הספר, שרייבוים נאמנה לתיאוריית הפסיכולוגיה הנאראטיבית של רוי שפר לפיה טיפול פסיכולוגי הינו "כתיבת סיפור בשניים": אירגון מחדש של אירועים, זיכרונות ומצוקות אל תוך סיפור היוצק משמעות חדשה ולעיתים, ברגעים של חסד, אף תיקון של עוולות ומכאובים מהעבר. אלא שהאופן הפיקרסקי בו מציגה שרייבוים רגעים בודדים של טיפול ולא סיפורים טיפוליים שלמים, חושף מימד מציאותי יותר של המהלך הטיפולי.

לסיפורים הטיפוליים המאפיינים את ספרות הפסיכולוג-המספר-על-מטופליו יש בדרך כלל מבנה משותף של 'בעיה' מוצהרת, אותה מציג המטופל בפני הפסיכולוג בתחילת הטיפול, אמיתות כואבות הנחשפות על ידי המטפל המיומן, הצולל באומץ  אל תוך ביצת התת-מודע של המטופל, ו"כמו מבקר אמנות… רואה ביצירתו של האמן פרטים שהאמן עצמו אינו מודע להם" (עמ' 21), ולסיכום, 'פיתרון' המשמש כיסוד מארגן ומרפא העוזר ליצור בדיעבד סיפור חיים הגיוני ומאורגן. אלא שהחיים, ובהתאמה המציאות הטיפולית, מבולבלים וחסרי היגיון כמו הביצה החשוכה של התת-מודע, וכל ניסיון להתיר את הסבך מותיר, לעיתים, את המילים ריקות מכל תוכן ואת הכאב הנפשי מדמם ללא תקנה, כמו במקרה של חסידת אומות עולם הפולניה שכל התרופות והטיפולים לא יכלו לדיכאון הקשה אליו שקעה: "ניסיונות האינטרפרטציה הפסיכולוגיים הדינמיים כבר לא התאימו… למדתי שיש גבול לרצון ולידע שלנו לרפא אותה בדרכים הפסיכולוגיות שעמדו לרשותנו… כאב החיים התגבר על הפסיכולוגיה… לא תמיד התיקון אפשרי" (עמ' 94-95).

שרייבוים גם אינה מתיימרת לתאר את המציאות מתוך עיני המטופל, אלא דווקא מתוך עיניה שלה, תוך הדגשת העובדה (הנותרת סמויה ברוב הנאראטיבים הטיפוליים האחרים) כי הטיפול מהווה מציאות זמנית, זמן מושאל בו הפסיכולוגית נדרשת להבחין בין התמקדות איכפתית במטופל, לבין התערבות חרדה בחייו. בכנות נוגעת ללב מספרת שרייבוים על היום בו הלכה ללווייה של מטופלת שלה, ונוגעת בעומק הבדידות והסתירה-הפנימית הגלומות בעבודת הפסיכולוג: "הבנתי שאיני שייכת לעולמה של דליה ושגם בחייה אף פעם לא הייתי שייכת אליו… אני שייכת לעולמם הפנימי [של המטופלים שלי] אך לא לחיים המציאותיים שלהם… ככל שאני מצויה באינטימיות עם המטופל שלי… הדברים מתרחשים בפיסת מציאות מושאלת שנוצרת ביני לבינו, במצב ביניים, מצב מעבר בלעדי לשנינו". אולם, ביחד עם התובנה הכואבת על הריחוק המובנה בתוך הקשר הטיפולי, מודעת שרייבוים ליתרונות הגלומים בטעויות מסויימות הנובעות מאנושיותו של המטפל: "גם היום אני נכנסת עם מטופל חדש למצבים שאולי לא הייתי
צריכה להכנס אליהם, מנסה להתגבר על הפחד והחרדה מפני דחייה והיעזבות, על הרצון להתגונן והצורך להיחשף, ועושה את עבודתי מהתחלה, לא מפנימה מספיק את מה שלמדתי באותו יום בלוויה של דליה" (עמ' 63-65).

פסיכולוגית בונה ארמונות בחול

שרייבוים מספרת על העבודה הטיפולית במהלך שלושה עשורים, החל משנות השישים ועד לשנות השמונים, ומתארת את תהליך יצירתה של מערכת בריאות הנפש הציבורית בישראל. כמי שעבדה שנים רבות ב'שלוותא', שרייבוים מדגישה את חשיבותה של העבודה בבית חולים פסיכיאטרי המפגישה את המטפל באופן בלתי אמצעי עם מחלות הנפש, מספרת על מאבקי הכוחות בין הפסיכיאטריה לבין הפסיכולוגיה, ונוגעת בפסיכופתולוגיה הלאומית: ההתמודדות המתמדת עם טראומה ופוסט-טראומה, החל בשואה, דרך מלחמות ישראל וכלה בפיגועי טרור.

שרייבוים רואה בעבודה הטיפולית עבודת יצירה ללא התחלה או סוף, שמתקיים בה יסוד סיזיפי כואב של חזרה. הפסיכולוג המטפל כמוהו כאדם הבונה ארמונות בחול, מתבונן ביופיים ומודע לחורבנם הבלתי-נמנע. עבור המטפל, ערכה של עבודת היצירה הטיפולית אינו טמון בהכרח בתוצרים הניתנים לכימות, אלא בחוויה הפנימית של היוצר:  "הארמון לא התכלה, הוא נשאר בתוך האיש שיצר אותו" (עמ' 221).

דבורה שרייבוים, פגישה טיפולית. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 222 עמ'.

פורסם (בגירסה שונה) במוסף ספרים של "הארץ", 9.11.05

ניסו להרוג בנו. לא יכלו לנו. הרגנו בהם ואז אכלנו סופגניה. 24 בינואר 2006

Posted by Keren Fite in חנוכה, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , ,
comments closed

חנוכה תשס"ה (1)

אפשר לתמצת את חג החנוכה (ולמעשה גם חגים נוספים בלוח העברי) במשפט: ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו, "אנחנו" המעטים הרגנו "אותם" הרבים, ומאז אנחנו אוכלים משהו טעים ועתיר קלוריות לזכר הניצחון.

חנוכה על שום מה ? או מה בדיוק אנחנו חוגגים

את סיפור החנוכה ניתן לספר בכמה דרכים, וכל סיפור מציג נאראטיב שונה המדגיש ערכים אחרים ויוצר זהות שונה. חנוכה הוא סיפורו של מרד המכבים שהתקוממו כנגד דיכוי יווני אכזר, לחמו למען עקרונותיהם ויצרו מדינה יהודית עצמאית וגאה. זה הסיפור שאימצה התנועה הציונית בתחילת דרכה מתוך רצון ליצור "יהודי חדש", לוחם גאה העומד על עקרונותיו, אנטי-תיזה ל"יהודי הגלותי" המפוחד.

חנוכה הוא סיפור טיהור בית המקדש ונס פך השמן, שהתמלא כל לילה מחדש וכמות השמן המועטה-לכאורה שהכיל הדליקה אור גדול במשך שמונה ימים. זה הסיפור המופיע בתלמוד ואין לו סימוכין הסטוריים (ספר המכבים מתאר את המרד ואת טיהור בית המקדש והדלקת המנורה, אולם נעדר ממנו פך השמן). פרשנים מסבירים כי התלמוד העדיף להצניע את המיליטנטיות היהודית על מנת למנוע חזרה של אסונות כדוגמת חורבן בית המקדש וההשמדה הפיזית והתרבותית שהתרחשה בעקבות מרד בר-כוכבא. זהו סיפור של אמונה בו כושר המעשה נתון בידי כח עליון ולא בידי אדם.

חנוכה הוא סיפורם של החרדים ליהדותם שנאבקו כנגד היהודים-המתיוונים, בני עמם שאימצו את מנהג היוונים ההלניסטים. התרבות ההלניסטית היתה תרבות פלורליסטית. גזרות השמד שהוציא אנטיוכוס כנגד היהודים היו חריגות ולא אפיינו את הסובלנות הדתית של היוונים. יש המפרשים כי הגזרות היו תוצר של מאבקים פנימיים בין המתיוונים לבין הקיצוניים הדתיים, ולמעשה לא נוצרו ביוזמת אנטיוכוס אלא ביוזמת המתיוונים שרצו להחליש את כוחם של היהודים החרדים לדתם. לאחר תקופה של קידוש השם בה הקריבו נאמני היהדות את חייהם תוך סירוב לסגת ממצוות הדת, יצאו הקיצוניים הדתיים למלחמת חורמה במתייוונים (מתתיהו, כזכור, הורג יהודי-מתיוון שמסכים לאכול בשר חזיר לפני שהוא מכריז "מי לה' אלי"). זהו סיפור של מלחמת אחים בו מנצחת הבדלנות הקיצונית הדתית. אליה וקוץ בה, ברבות השנים הפך בית חשמונאי להלניסטי. יש הטוענים שזוהי סיבה נוספת להעלמת סיפור המרד מהתלמוד. זה הסיפור שאימצה האורתודוקסיה החרדית בתקופה המודרנית במאבקה כנגד החילונים. זה הסיפור עימו מתלבטות תנועות יהודיות הנאבקות למען סובלנות דתית, חלוקה שווה של זכויות דתיות, וחופש פולחן.

חנוכה הוא סיפור הדלקת הנרות המתחילים מאור קטן והולכים וגדלים עד לאור איתן, סיפור ה"מייהד" מנהגי אבל פאגאנים שביכו את התקצרות היום והשתלטות החושך (תהליך שמיוצג במיתוסים הים תיכוניים באמצעות מות האל תמוז), וחגגו את נצחון האור על האפלה בקו התפר שבין טבת לכסלו (ה- 21 לדצמבר מציין את הלילה הארוך ביותר בשנה, שלאחריו מתחילים הימים להתארך, עד ל- 21 ביוני בו שוב מתהפכות היוצרות). סיפור אוניברסלי של אור ואש, מנותק מהקשרים יהודיים או ציוניים, המייצג הטהרות נפשית ועוצמה רוחנית.

הנטיה הטבעית היא לבחור בסיפור אחד, ובכך להתעלם מהמאבק בין אידאולוגיות מתנגשות, ולהחליק על פני המהמורות. אלא שזהות הינה מורכבת מטבעה, ואינה נמהלת בקלות אל תוך סיפור אחד בלבד. למעשה, אין שום צורך ליישב בין הסתירות וליצור נאראטיב שולט ובלבדי אחד. חג החנוכה מציג שאלות בנוגע לזהות דתית, תרבותית ולאומית, ומציע תשובות סותרות. השהיה בתוך המורכבות, ההקשבה לקולות המנוגדים, עשויה ליצור שיח עשיר וזהות יהודית רבת-פנים.

חג שמח!

למה לי אלימות עכשיו? 24 בינואר 2006

Posted by Keren Fite in חנוכה, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , ,
comments closed

חנוכה תשס"ה (2)

ב"יהודי שבלוטוס"* נפגש רודג'ר קמנץ עם יהודים שאימצו זהות בודהיסטית בנוסף על או במקום זהותם היהודית, וחוקר את נקודות הדימיון והשוני בין היהדות לבין הבודהיזם הטיבטי. הטיבטים, החיים בגלות בדהארמסלה בהודו בעקבות הכיבוש הסיני של ארצם, רואים ביהודים דוגמה לעם ששימר את זהותו התרבותית והדתית לאורך שנות גלות ארוכות. עבור הטיבטים העם היהודי הוא הבטחה של תקווה, משום שהיהודים הצליחו לחזור אל ארצם ולכונן מחדש את זהותם הלאומית. הקושי מבחינת הטיבטים, שתרבותם ודתם סובבות סביב עקרון אי-האלימות, טמון בכורח הבלתי-נמנע כמעט להאבק בדרכים אלימות למען עצמאות לאומית.

במהלך הדיונים השונים בשאלת האלימות קמנץ לא מנסה לפתור את הנושא הסבוך או להציע דרכי פעולה מעשיות, אלא מקשיב לקולות השונים והמגוונים של בודהיסטים ושל יהודים.

טובטן צ'ודרון, אחת הנשים המערביות הבודדות שהגיעה למעמד גבוה בהיררכיה הדתית הטיבטית, טוענת כי הבודהיזם הטיבטי אינו יכול להרשות לעצמו להשתמש באלימות, משום ש"אינך יכול להגן על דוקטרינה של אי-אלימות בעזרת שימוש באלימות… אנחנו אולי נזכה בטיבט אבל נגרום להשמדת [מהותו של] הבודהיזם הטיבטי".

לעומתה טוען הרב ייץ גרינברג כי עמדה פציפיסטית אפשרית רק במצב של מאזן אימה, כלומר מערך יחסים בו כל צד יפסיד הרבה יותר ממה שירוויח כתוצאה משימוש באלימות. מצבה של ישראל כיום, טוענים היהודים והישראלים המשתתפים בדיון, אינו מאפשר ויתור מוחלט על אלימות.

במפגש עם הדלאי לאמה עולה מחדש שאלת השימוש באלימות. פרופ' פול מנדס-פלור טוען כי חזרתו של העם היהודי אל תוך הפוליטיקה העולמית עם הקמת מדינת ישראל מהווה מקור לשמחה ולכאב. שמחה על תקומתו של העם היהודי בארצו, כאב על המאבק הטרגי עם העם הפלשתינאי. האלימות, לפי מנדס-פלור, היא רע הכרחי במצב הנתון.

הדלאי לאמה מזכיר כי, מנקודת מבט פילוסופית-בודהיסטית, אלימות היא כלי שאינו טוב או רע לכשלעצמו. מוקד ההתבוננות אינו הפעולה עצמה, אלא המניע העומד מאחוריה. ככלל הבודהיזם אינו עוסק בשיפוט או בהצדקה משום שברגע הפעולה אין שום דרך לדעת מה יהיו תוצאותיה. אלימות עשויה להניב פירות חיוביים באותה מידה שהיא מסוגלת להניב פירות שליליים. רק בהתבוננות מרוחקת בדיעבד, ניתן לדעת לאלו תוצאות הביאה האלימות.

יש הטוענים כי חנוכה ופורים קשורים זה בזה. בחנוכה נאבקו היהודים על השרדותם הרוחנית, בפורים נאבקו על השרדותם הפיזית (המן יוזם צו השמדה ליהודים באשר הם). בשני החגים, ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו ואנחנו הרגנו אותם (בפורים, לאחר שצו הההשמדה מבוטל, יוצאים היהודים לנקום את נקמתם בגויים).

שאלת השימוש באלימות מציבה הישרדות (רוחנית או פיזית) אל מול שמירה על עקרונות מוסריים. חנוכה הוא זמן טוב לבחינה-מחדש של תפיסותינו לגבי שלום וביטחון. האם אלימות היא הדרך היחידה ליצירת ביטחון ? האם אנחנו עדיין דוד הקטן הנאבק בגוליית הענק, או שמא הפכנו לשמשון שכוחו הפיזי העצום מעוור את עיניו מלראות דרכי פעולה נוספות ? האם נגזר עלינו להיות מתבדלים-מתגוננים בנוסח "עם לבדד ישכון", או שבאפשרותנו ליצור דיון סביב שאלות של זהות יהודית וישראלית ?

ידיעת הגבולות שלי אינה ויתור אלא בסיס להתרחבות. היכרות אנטימית עם הצמתים בהם הפחד גורם לי להתחפר אל תוך שוחות או לתקוף מתוך הגנה עצמית, התבוננות והכרה במקומות בהם אני צועדת בביטחון בארץ שהיא שלי בזכות ולא בחסדי החרב, הן בסיס להגדרת מרחב פיזי ורוחני מעגן. בטווח שבין "וכיתתו חרבותם לאתים" לבין מציאות של "הלנצח תאכל חרב", יש מגוון רחב של בחירה המאפשר חיים משותפים ביננו לבין עצמנו וביננו לבין שכנינו.

*Rodger Kamenetz. The Jew in the Lotus: A Poet's Rediscovery of Jewish Identity in Buddhist India. 1995.

איפה הבנות כולן? על נשים בחג חנוכה 24 בינואר 2006

Posted by Keren Fite in חנוכה, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , ,
comments closed

חנוכה תשס"ה (3)

חג חנוכה הוא מקרה ממחיש נוסף לאופן בו המנהגים המקובלים דוחקים את רגלי הנשים, למרות שההלכה עצמה גורסת כי הן שוות לגברים בחובת הדלקת הנרות. הדלקת הנרות בחנוכה עיקרה פרסום הנס, ומשום שהנשים "אף הן היו באותו הנס", הן חייבות במצוות הדלקת נרות חנוכה. יש פוסקים המגדילים לעשות וטוענים כי אישה המדליקה נרות חנוכה אף מוציאה גברים ידי חובת הדלקת הנרות (דיון רחב בנושא אפשר למצוא אצל הרב אהרון ליכטנשטיין).

המנהג הרווח לא רק מוציא את הנשים מהטקס המרכזי של החג (הדלקת נרות חנוכה) ומותיר להן את תפקיד הטבחית-המארחת המטגנת סופגניות ולביבות וממונה על אירגון אירועי החג, אלא שהנאראטיב ההגמוני של החג מותיר לנשים רק את מקומן המסורתי כאימהות וכשומרות הבית היהודי.

במרכז סיפור חנוכה נמצאים גברים המוצגים כלוחמים עזים הנאבקים למען אמונתם. לפני המרד המזויין, בזמן המאבק הפאסיבי כנגד גזרות השמד, הנשים מופיעות כמי שמקריבות עצמן (ואת בניהן) על קידוש השם. למרות גזירת איסור המילה, הנשים ממשיכות למול את בניהם לזכר הברית בין העם לבין אלוהיו, והאישה היחידה המופיעה בשמה בסיפור חנוכה המסורתי היא חנה, המעודדת את שבעת בניה להקריב את חייהם ולא לעבור על מצוות היהדות במילה או במעשה. לפני מותו של צעיר בניה מורה לו חנה "אמור לאברהם אבינו: אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות, אתה – נסיון  ואני –מעשה". גבורתה של חנה-האם באה לידי ביטוי דווקא בנאמנות הקיצונית לעקרונות הדתיים, המתעלה אף על נאמנותו של אברהם אבינו לאלוהיו. השמירה על הבית ועל המשפחה, הנתונה באופן מסורתי לנשים, הופכת בסיפור חנוכה לקטלנית. מתורת חיים המצווה "וחיי בהם", הופכת הזהות היהודית לעקרון המקודש יותר מהחיים עצמם, וסוכנת ההקרבה היא אישה.

מרים בת מתתיהו, יהודית ושלומציון המלכה

כאשר אתן מדליקות נרות ומספרות את סיפור החנוכה, ספרו גם את סיפורן של נשים חזקות אחרות.

על פי מסורת פחות מפורסמת, אחת הגזרות שגזרו היוונים על היהודים היתה "חוק הלילה הראשון". חוק זה היה אונס ברשות של בתולות יהודיות, בליל כלולותיהן, על ידי ההגמון היווני. מסופר על מרים, אחות החשמונאים, שהיתה בדרכה לסעודת החג לרגל נישואיה הקרבים. עם הגיעה קרעה את בגדיה וגילתה חלק מגופה. אחיה התביישו במעשיה ובאו להרגה. מרים הרימה את קולה עליהם ואמרה: "ומה שעמדתי לפני צדיקים עירומה בלי שום עבירה, הרי אתם מקנאים בי, ואין אתם מקנאים למסרני בידי ערל להתעלל בי?…". בהמשך, לוקחים האחים את אחותם אל השליט היווני בתואנה שהם מוסרים אותה לידיו, אך מנצלים את המעמד כדי להרוג אותו.  במעשה זה מתחיל מרד המכבים (בגירסאות אחרות מרים בת מתתיהו עומדת עירומה אל מול הסנהדרין על מנת לעורר מרד).

ספר יהודית מוגדר כספר חיצוני שאינו כלול במנין ספרי התנ"ך. מעשה יהודית נחשב לאגדה ויש הטוענים שזהו הרומן ההסטורי הראשון. יהודית מצילה את כל יהודה מפני מצור בראשות הולופרנס. היא מציגה עצמה בפני המצביא, מפתה אותו ביופיה, מאכילה אותו גבינה מלוחה ומשקה אותו יין, ועורפת את ראשו כאשר הוא משתכר ונרדם. במסורת היהודית הסיפור נקשר לתקופת המכבים ולמרד החשמונאים.

בשני המקרים מדובר בנשים שעוצמתן טמונה במיניותן. מרים מפרה את כללי הצניעות המוטלים על נשים בכך שהיא מפגינה בעירום בוטה כנגד חוסר יכולתם של הגברים לגונן על בתוליה ועל קדושת נישואיה. יהודית מפתה את הולופרנס במיניותה, אולם בשעה שמחאתה של מרים ישירה וגלויה, יהודית הורגת את הגבר המאיים על עמה בתחבולות עקיפות.

שלומציון המלכה (139-67 לפנה"ס) נישאה ליהודה אריסטובלוס. לאחר מותו נשאה לאחיו אלכסנדר ינאי, כחלק ממצוות היבום. ינאי רדף את הפרושים ותקופת שלטונו היתה רצופה עימותים בין היהודים שהתקרבו לתרבות ההלניסטית לבין היהודים שעמדו על נאמנות לדתם. לאחר מותו מינה ינאי את אשתו ליורשת על פני בניו. תקופת שלטונה של שלומציון נמשכה 9 שנים והיתה תקופה של שלום. שלומציון קירבה מחדש את הפרושים, ובעזרת דיפלומטיה ממולחת הצליחה לשמור על עצמאות ממלכת יהודה. שלומציון כנסה מחדש את הסנהדרין בראשות רבי שמעון בן שטח, והאגדה מתייחסת לתקופת שלטונה במונחים של ימי משיח: תקופה של שפע ושלווה בה יורד הגשם בעיתו והאדמה הפוריה מצמיחה תבואה בכמות שיא.

חג הבנות

בקהילות צפון-אפריקה היתה נהוגה מסורת "חג הבנות" הנחגג בלילה השביעי של חנוכה. בלילה זה, חגגו הנשים את כניסת ראש חודש טבת (חגיגה השמורה באופן מסורתי לנשים), אכלו מאכלי גבינה מלוחה כזכר למעשה יהודית, באותו הלילה הגיעו הנשים לבית הכנסת כדי לגעת בתורה, והעניקו מתנות וברכות לבנות.

התמונה:
Artemisia Gentileschi, Judith Beheading Holophernes, 1612-1621

ארטמיסיה ג'נטילסי היא האישה הראשונה שהתקבלה לאקדמיה לציור, ובין הנשים הבודדות שהעזו לצייר סצנות הסטוריות ודתיות בתקופה בה נשים נתפסו כבלתי מסוגלות להתמודד עם נושאים חשובים שכאלה. ארטמיסיה ציירה נשים חזקות, ביניהן יהודית. בניגוד לציורים אחרים המדגישים את מיניותה של יהודית, ג'נטילסי מציירת את יהודית יותר כדמות ארצית ועניינית מאשר כנשית ומפתה. יהודית נתפסת בציור ברגע בו היא כורתת את ראשו של הולופרנס. היא מבצעת את המשימה בדייקנות ובמיקוד של קצב, ללא אכזריות אך גם ללא רחמים או רתיעה מהמשימה האלימה. הסטוריוניות פמיניסטיות מפרשות את הציור, בין השאר, כביטוי לאלימות שחוותה ג'נטילסי כשנאנסה בצעירותה על ידי אגוסטינו טאסי, מי שמונה להיות המורה שלה לציור. אביה של ג'נטילסי דיווח על האונס, וטאסי נשפט ונענש. במהלך המשפט ג'נטילסי עברה חקירה תחת עינויים על מנת להוכיח את כנות טענותיה (ההגיון המעוות שעמד מאחורי נוהג חקירת עדים תחת עינויים היה שאדם המסוגל לחזור על סיפורו במהלך עינויים לבטח דובר אמת).