jump to navigation

הפרדת הנפש מחור התחת 28 באוקטובר 2005

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת, פסיכולוגיה.
Tags: , , , , , ,
comments closed

בדיחה ידועה מספרת שכאשר אדם מדבר אל אלוהים הוא "מתפלל", אך כאשר אדם שומע את אלוהים מדבר אליו הוא "סכיזופרן". "שלישיית ניירובי" עוסק בקו הדק המפריד בין הגדרת שפיות לבין טירוף, במוגבלותן של הגדרות פסיכיאטריות אלה, באימה ובסכנה הטמונות בכאב נפשי, באדישותה של מערכת בריאות הנפש, בשיעמום שבשגרה היום-יומית, ביאוש הקיומי ובחירות הנתונה לכל אדם להניח לכאב ופשוט לחיות את החיים. הסיפור שג'ים קניפפל מספר הוא סיפור פשוט וכמעט נטול עלילה. לאחר ניסיון התאבדות כושל, מאושפז קניפפל במחלקה פסיכיאטרית סגורה למשך שישה חודשים. הספר מתאר את תהליך ההתבוננות של קניפפל בעצמו ובסובבים אותו החל מהרגע בו התעורר בבית החולים, לאחר שבלע כמות בלתי סבירה של כדורי הרגעה, כשהוא צורח את ניטשה בחרוזים, דרך ההארה הקיומית אותה הוא חווה במהלך האישפוז, ועד לפרידתו מהמחלקה הסגורה וחזרתו לחיים נורמטיביים.

בניגוד ל"מעולם לא הבטחתי לך גן של שושנים", קניפפל אינו רוקם קשר טיפולי משמעותי ובעל השפעה מרפאה עם הפסיכיאטר המטפל בו, אלא חווה חוסר ודאות ותמיהה בנוגע למטרת השיחה השבועית האורכת עשר דקות בדיוק ומתנהלת בנוכחות אח משגיח. בשעה שב"מעולם לא הבטחתי לך גן של שושנים", ברור כי איר, עולם המציאות החלופית של המטופלת דבורה בלאו, הינו יציר דימיונותיה ומחלתה (דבורה מאובחנת כסכיזופרנית),  קניפפל מציג בפני הקורא את סדרת האירועים שחווה בעקבות נטילת מנת יתר מכוונת של סמים בשישה פרקים, המשולבים במהלך העלילה ללא הסבר או פרשנות, ומניח לקורא לשפוט האם מדובר בחלומות בלהה, בהזיות פסיכוטיות או פשוט בחוויית חיים שונה, מבהילה אך בו זמנית מכוננת.

שאלת שפיותו של קניפפל נותרת בלתי פתורה ומתעתעת לכל אורך הספר. מצד אחד, קניפפל הוא דוקטורנט לפילוסופיה המתאר בבהירות ובהומור את מצבו הנפשי, ובוחן בגילוי לב מרשים ובצלילות נדירה את אירועי חייו בעבר והתנסויותיו במחלקה הפסיכיאטרית הסגורה בהווה. מצד שני, כאשר מבקר אותו ד"ר בוב רדן, עמיתו מהחוג באוניברסיטה, קניפפל מסביר לו ברצינות תהומית עד כמה מקשה עליו החדר שקיבל במחלקה הסגורה: "תראה איך הדברים פה מסודרים…לאן שלא תפנה אי אפשר לצעוד אפילו צעד קטן. הם תיכננו את המקום הזה כדי להוציא אנשים מדעתם, אתה קולט ? …תסתכל על החלונות ! ראית פעם חלונות כאלה ? והקירות – בכל החדר אין אף זווית ישרה מחורבנת אחת !" (עמ' 150). את זר הפרחים שהביא ד"ר רדן, בצירוף איחולי החלמה מכל סגל החוג, נותן קניפפל במתנה לאחות המחלקה ומסביר, "הם עלולים להיות מלאים עכברושים, וגם אם לא, הם כבר ימצאו דרך להרוג אותי" (עמ' 155).

סגנון הכתיבה של קניפפל מרוחק ויחד עם זאת מודע ונוגע ללב, משועשע וקומי אך בו זמנית נוטה לציניות החושפת רבדים אפלים ומשוננים של כאב. עם אישפוזו במחלקה הסגורה ברור לקניפפל שההחלטה בנוגע לשפיותו אינה בידו: "אי אפשר להסתלק מפה, אתה לא מחליט בשביל עצמך מתי הבראת. אתה נמצא פה מפני שרופא או שופט או המשפחה שלך אמרו שאתה צריך להיות כאן, ואי אפשר לצאת עד שרופא או שופט יגידו שאתה יכול לצאת. אתה כלוא" (72).

דרכו של קניפפל להתמודד עם המצב שנכפה עליו היא על ידי אימוץ עמדה של תייר-חוקר בעיצומה של תצפית אנתרופולוגית משתתפת: "הדרך לעבור את זה היא לשמור על קור רוח. הדרך לצאת החוצה היא להוכיח שאתה שפוי. והדרך להנות מזה היא להסתכל על כל זה כעל סתם עוד הרפתקה…כל זה הוא בגדר התנסות. כל זה הוא משהו חדש" (73).
הספר היחיד המצוי ברשותו של קניפפל הוא Écrits, אסופת מאמרים מאת הפסיכואנליסט הצרפתי ז'אק לאקאן. בהעדר תעסוקה אחרת (קניפפל לא מקבל טיפול תרופתי, אינו מוזמן למפגשי תרפיה קבוצתית או לסדנאות ריפוי בעיסוק), ובשל העובדה שעליו לקרוא את קובץ המאמרים לצורך סמינר, קניפפל מעביר את זמנו בקריאה, ועוד יותר מכך, בניסיון להבין את טיעוניו של לאקאן שנודע בכתיבתו הסתומה, מבלי להחמיץ את האירוניה המשתמעת: "כאן ועכשיו, דומה שהספר היה מתאים במיוחד, אפילו שלא הבנתי שום דבר מחורבן ממה שלאקאן דיבר עליו…ישבתי בכסאי, צפיתי בעולם נוזל סביבי, ומעת לעת ניסיתי לפענח את כתביו חסרי הפשר של לאקאן" (74-5).

תחושותיו של קניפפל בנוגע למצבו משתנות מגיחוך ופחד נוכח מה שנדמה בעיניו כמופע בידור המדרדר לעיתים לכדי סרט אימה גרוע, ועד לייאוש שבהילכדות בקומדיית אבסורד שחורה. בתשובה לרכבת השדים הרגשית אותה הוא חווה, קניפפל מאמץ שיגרה יומית קבועה הכוללת קריאה בקובץ המאמרים של לאקאן והתבוננות בתשומת לב באנשים המאושפזים איתו. את "מדריך לאקאן להדיוט" ממקם קניפפל במרכז הרומן, ולאחר מיפוי כללי של טיעוניו של לאקאן, שואל את עצמו האם "טיפול", המניח כי יש "בעיה" נפשית הדורשת "פיתרון", הוא באמת מה שנחוץ לו או שמא יש מקום לשנות שוב את נקודת ההסתכלות: "היה לי את לאקאן איתי – מגוחך ככל שיהיה לעיתים – וגם מנה (קטנה) של שכל ישר. זו היתה התחלה…חדלתי להיות אנתרופולוג. הייתי יותר מעין חוקר מערות, מנסה להתחקות אחר דרכי החוצה מתוך מה שהצטייר בעיני כשנכנסתי כמנהרה ישרה, ברורה, אבל הפך מפותל יותר ככל שהרחקתי פנימה" (130).

המוטיב החוזר של המראה מציג את ההתבוננות ככלי רב עוצמה המאפשר יצירת זהות יציבה, ובו זמנית חושף את האופן בו הפרשנות הניתנת לתוצרי ההתבוננות נתונה בסד של מוסכמות חברתיות, עיוותי תפיסה ואמונות אישיות, עד כדי כך שהשתקפויותיה של המראה הופכות לעיקר המחליף את המציאות. תיאורה הראשוני והגרוטסקי של האשה היושבת בכניסה למחלקה הפסיכיאטרית הסגורה מקבל הקשר חדש ושונה כאשר קניפפל הופך מודע למראות המוצבות בחדרי האמבטיה במחלקה. במבט ראשון האשה, אותה יכנה קניפפל עדנה מאלייז בהמשך, מתוארת כמי ש"השיער הלבן והקלוש שלה הזדקר לכל הכיוונים, והפנים שלה היו תערובת מרוחה ועצובה של מסקרה וליפסטיק. זה נראה כאילו הקוסמטיקאית של המחלקה יצאה לחופש באותו שבוע, והגברת הזאת קיבלה רשות להתאפר לבד, אבל בלי להיעזר בראי. זה היה מרוח רק בערך בקרבת איפוא שזה היה אמור להיות. היא נראתה כמו ליצן שלא יצהיל מסיבת יומולדת של שום ילד" (57).

לאחר ביקור ראשון בחדר האמבטיה, קניפפל מבין מחדש את מה שראה: "[הראי] היה עשוי מפלדת אל-חלד ממורטת, לא מזכוכית, כדי שאי-אפשר יהיה לשבור אותו. הבבואה שנשקפה ממנו היתה עקומה, מעוותת, נוזלת. לא פלא שהאשה ההיא על הספה היתה מאופרת ככה. בראי כמו זה היא בטח נראתה לעצמה כלילת-השלמות" (71). בהמשך מתבקש קניפפל לאתר את שברי מראת הזכוכית בהם סוחרים-לכאורה המאושפזים במחלקה ובאחד מהם השתמש שותפו לחדר כדי לחתוך את ורידיו. ההקשר לתיאוריה הלאקאניאנית לא מאחר לבוא: "לאקאן העלה השערות שונות לגבי מה קורה כשתינוק רואה עצמו בראי כשלם, אבל השאלה שלי עכשיו היתה, מה קורה למבוגר שהראי הפנימי שלו – תפיסת האני שכל אחד נושא בחובו – מתנפץ למאה פיסות קטלניות בפוטנציה ? …כל מה שהייתי צריך לעשות זה לאתר למי יש את האישיות הכי מפורקת בחדר; מי מאיתנו הכי משוגע" (196). את התשובה הבוטה לשאלה זו, קניפפל כבר קיבל מעט קודם לכן מג'ק, מאושפז נוסף במחלקה, "כולם חושבים שאתה משוגע על כל הראש. תמיד קורא אותו ספר" (193).

ההתבוננות הממוקדת של קניפפל בעצמו ובסובבים אותו, והחיפוש הבלתי נלאה אחר הכרה רישמית בשפיותו החמקמקה, מביאים אותו לראיית הגיחוך שבניתוח-יתר של הנפש ההופך לגיבוב יומרני וחסר משמעות. בניסוחו הבוטה של קניפפל, פסיכואנליזה היא "פסיכו אנאל ליזה. הפרדת הנפש מחור התחת…רעיון גדול. אבל מה לעזאזל זה אומר ?" (199). את המסקנות המפוכחות של ההארה אותה חווה קניפפל במחלקה הסגורה, ואת הדרך המשעשעת המובילה אותו אל מקור האור, אותיר לקורא לגלות בכוחות עצמו. אסתפק רק בלומר שקניפפל אינו מחליף מראה (או בהקשרה הסימלי תיאוריה, אמונה או מוסכמה) אחת במראה שניה. הוא גם מוותר על החיטוט המתמיד בשאלה האם הבבואה המשתקפת בראי שמולו היא "נכונה", "שגויה", "טובה" או "רעה". הוא פשוט מניח למראה ולהשתקפויותיה ויוצא לחיות את חייו.

ג'ים קניפפל, שלישיית ניירובי. מאנגלית אמנון כץ. ידיעות אחרונות. 247 עמ'.

התמונה:
Salvador Dali, Soft Self-Portrait with Grilled Bacon, 1941

פורסם במוסף ספרות של "הארץ", 24.4.05

כישוף כושל מעבר לקשת בענן 22 באוקטובר 2005

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרי הדרכה.
Tags: , , , , , ,
comments closed

אחרי "הטאו של פו" ו"הטה של חזרזיר" של בנג'מין הוף, הנה מגיע "הזן של עוץ" של ג'ואי גרין. לכאורה, במרכזם של שלושת הספרים מצויות יצירות הנחשבות לקלאסיקה של ספרות הילדים בעולם המערבי, "פו הדב" ו"הקוסם בארץ עוץ", המפורשות לאור הטאואיזם והזן-בודהיזם. אולם, בשעה שעבור בנג'מין הוף הדמויות והאירועים שבספרי "פו הדב" משמשים כאמצעים להמחשת דרך החיים הטאואיסטית, ג'ואי גרין נופל בפח ההבטחה ומתחייב בפני קוראיו ש"גילוי הזן של עוץ יעזור לכם להבין את המטרה העליונה של חייכם ואת הפוטנציאל שלהם…יישום של עשרת השיעורים הרוחניים מעבר לקשת [בענן]…יעזור לכם לגלות את ה'אני' הרוחני שלכם ולהגשים את חלומותיכם" (עמ' 10).

ב"דרך הזן" מסביר אלן וואטס שאת הזן קל יותר להגדיר על דרך השלילה. הזן אינו דת או פילוסופיה, אינו פסיכולוגיה או סוג של מדע. הזן הינו "דרך של שיחרור"; דרך המתגלה באופן שלם בפני ההולך בה, אך חומקת ממי שמנסה לכמת אותה לכדי הוראות של עשה ואל תעשה בדרך אל ההגשמה העצמית. יותר משג'ואי גרין מוצא זן בארץ עוץ, הוא פוגש בה את דרך מחשבתו ומחזק אותה בעזרת מונחים זן-בודהיסטיים הנתלשים מהקשרם התרבותי ועוברים תהליך אמריקניזציה.

גרין מבסס את פרשנותו ל"קוסם מארץ עוץ" על גרסת הסרט משנת 1939 בכיכובה של ג'ודי גרלנד, ולא על ספרו של פראנק באום. בגירסת הסרט, עיר הברקת ירוקה כולה למעט סוסו מחליף הצבעים של נהג הכרכרה. בספרו של באום, לעומת זאת, עיר הברקת ירוקה משום שתושביה מרכיבים משקפיים ירוקים. הקוסם מגלה לדורותי וחבריה כי אנשי העיר מרכיבים את משקפיהם הירוקים זמן רב כל כך עד שהם בטוחים כי עירם אכן ירוקה.

תרגול הזן נועד לגרום למתרגל להסיר את משקפיו הירוקים. כלומר, להכיר בכך שמסגרות ההקשר בתוכן אנו מנהלים את חיינו צובעות עבורנו את המציאות בגוון מסויים ומונעות מאיתנו, לעיתים קרובות, מלהכיר ולקבל צבעים וגוונים השונים מאילו שאנו מורגלים לראות. הטעות אותה מנסה הזן להפריך היא האמונה שמסגרת ההקשר היא אמת מוחלטת. ידיעותיו של ג'ואי גרין בזן אינן גורמות לו להסיר את משקפיו. למרות הציטוטים היפים מהטאו טה צ'ינג (ספר המציג את עקרונות הטאואיזם, אחת המסורות מהן התפתח הזן), גרין ממשיך לפרש את המציאות כפי שהיא צריכה להיות מבעד למשקפי השקפת העולם האמריקאית, ומכמת התפתחות אישית למדדים של הישג.  הזן בעוץ של גרין כמוהו כסוס האקזוטי המחליף צבעים בעיר הברקת; יוצא דופן בתוך כל הירוק, אך לא משנה דבר.

ניקח למשל את מוסר ההשכל שצריך הקורא להסיק מהטורנדו הסוחף את דורותי לארץ עוץ, המופיע בפרק הנקרא "אנחנו כבר לא בקנזס". ג'ואי גרין טוען כי "הבחירות של דורותי בקנזס הופכות את חייה לעגומים ואפורים, עד שהם יוצאים מכלל שליטה כמו טורנדו" (עמ' 11). הנחת היסוד בדבריו היא שיש קשר ברור של סיבה ותוצאה בין מעשים לבין תולָדות. בהמשך לכך, בחירות שגויות מוליכות לאובדן שליטה. הפתרון, לפי גרין, מצוי במודעות לדפוסים השגויים המנחים את הבחירות הלא מודעות שאנו מבצעים: "כאשר [דורותי] מתחברת לטאו ומגלה את ה'אני' האמיתי שלה [כלומר, מפתחת מודעות], היא יכולה לשלוט בחייה…ולהשיג סאטורי [חוויית ההארה בזן]" (עמ' 18). בכך מאמץ גרין את מימד המודעות-התעוררות המצוי בזן, אך מתעלם מהשורשים הבודהיסטים שלו, ונלכד במלכודת ההכרה. ההכרה האנושית נגועה בצורך מתמיד לשלוט במציאות ולארגן אותה בדפוסים מובנים. אחד הדפוסים המארגנים הוא סיבה ותוצאה. גרין יוצר קישור על פיו "הארה" (או שיחרור) הינה "הישג" המאפשר "שליטה". או במילים אחרות, מודעות הופכת לאסטרטגיית שליטה בעולם נטול ודאות הנתון לשינוי מתמיד, והשיחרור הופך להישג שיש לרדוף ללא לאות. זן ? לא. רוחניות בעשרה שיעורים ? בהחלט כן. כללים קלים לעיכול בנוגע למרדף אחר האושר אותו מגדירה הצהרת העצמאות האמריקאית כזכותו של כל אדם.

"הקוסם מארץ עוץ" הינו פנטסיה אסקפיסטית. דורותי בורחת מהעולם האפרורי של קנזס אל הצבעוניות הקסומה של עוץ, מהקושי שבהתמודדות עם מציאות מגבילה אל השיחרור שבארץ בה דומה שהכל יכול לקרות. קנזס, המוצגת בסרט בצבעי שחור-לבן, מוצבת כניגוד לצבעוניות הקאמפית של ארץ עוץ, עתירת הדמויות והתלבושות. אולם, גם המציאות הפנטסטית בעוץ לא מצליחה למלא את משאלותיה של דורותי. כמעט מיד עם הגיעה לארץ עוץ מבקשת דורותי לשוב הביתה, אל קנזס האפורה.

במאמר אישי על הסרט "הקוסם מארץ עוץ" תוהה סלמן רושדי מדוע דורותי רוצה כל כך לשוב הביתה. קנזס האפרורית הינה מקום של עוני ועגמומיות, טוען רושדי, היתכן שזהו הבית ש"אין כמותו" ? בהמשך המאמר מתוודה רושדי, שהסתתר באותה תקופה מפני גזר דין המוות שהוציאו מנהיגי דת איסלמיים על מחבר "פסוקי השטן", כי יחסיו עם ה'בית' (כמושג וכחוויה) הפכו מורכבים ובעייתיים. עבור רושדי, יכולת השינוי הגלומה בנעלי האודם היא-היא הבית. בית אינו רעיון של קביעות אלא דווקא של שינוי; הבית אותו אנו יוצרים, הבית שמחוללות הנסיבות, או שבוראים עבורנו אחרים. בניגוד לג'ואי גרין, רושדי לא מתיימר לפתוח בפני קוראיו מערה של אוצרות, אלא מציג בפניהם את התנסויותיו בדרך הלבנים הצהובות, ומותיר אותם חופשיים לתור את דרכם ללא הבטחה להגשמה עצמית. מורה זן שלא מדעת.

הזן של עוץ, ג'ואי גרין. תרגום: לילך פרידמן. הוצאת ידיעות אחרונות. 111 עמ'.

פורסם במוסף ספרים של "הארץ", 17.9.03

התמונות:
"עיר הברקת" ו"נעלי האודם", מתוך אתר "הקוסם מארץ עוץ" של האחים וורנר

גביע איקרוס 2005 21 באוקטובר 2005

Posted by Keren Fite in מצנחי רחיפה.
comments closed

 

 

פסטיבל "גביע איקרוס" משך אליו השנה אלפי טייסי מצנחי רחיפה, מצנחים ממונעים וגלשני אויר מכל רחבי העולם, שבאו להשתתף באירועים השונים שהתקיימו בעיירה סנט אילר (St. Hilaire de Touvet) זו השנה ה- 32 ברציפות.
 
זהו פסטיבל התעופה החופשית הותיק והצבעוני ביותר המתקיים באחד מאתרי הטיסה הטובים ביותר באירופה. סנט אילר ממוקמת באלפים הצרפתיים, מצויידת בשני מגרשי המראה מכוסי דשא בגובה 800 מטר, וברכבל הממוקם בקרבת איזור הנחיתה המחזיר את הטייסים בנוחיות אל העיירה.
 
הפסטיבל נוסד במקור על ידי מספר חברים, טייסי גלשני אויר, שיזמו מסיבת סוף-שבוע-של-תחפושות לציון סוף עונת הקיץ, במהלכה טסו בשמלות. אד יואינג, שדיווח מהפסטיבל עבור ה"גרדיאן", מתבדח ואומר שפסטיבל שכזה אפשר לקיים רק באוירה הנינוחה של צרפת משום ש"חברות הביטוח באנגליה ובארצות הברית עשויות לפשוט את עורך על מיזם שכזה".

 

במסגרת תרבות התעופה הקיימת בצרפת תלמידי תיכון יכולים ללמוד רחיפה כמקצוע בחירה בבית הספר. הפסטיבל בסנט אילר מארח תלמידי בית ספר ומציע פעילות מגוונת לילדים החל מבניית עפיפונים ומטוסים וכלה בתחרות רחיפה של תחפושות הומוריסטיות.
 
הפסטיבל כלל השנה מחווה לדויד באריש, אחד האבות הנשכחים של ספורט מצנחי הרחיפה. בתקופת המרוץ לחלל בשנות השישים יצר באריש, מהנדס אמריקאי, כנף רכה (sailwing) שתאפשר להנחית רכבי חלל החוזרים לכדור הארץ. באריש ניסה את הכנף בעצמו באתר סקי בקרבת ניו-יורק, כינה את הספורט החדש "רחיפת מדרונות" (slope soaring), וקידם בהתלהבות את האפשרות לספורט קיץ באתרי הסקי ברחבי ארה"ב. פרנסיס הילמן יצר מחדש את הכנף ההיסטורית, ואף טס איתה במהלך פסטיבל סנט אילר, כמחווה לחלוצי הטיסה החופשית.

בנוסף על אירועי התעופה המגוונים, ביניהם מצג מרהיב של אקרובטיקה בשחקים, מתקיימת תחרות סרטי תעופה וגם יריד עסקי גדול בו מוצגים המוצרים החדשים בשוק: מגוון מצנחי רחיפה, מנועים, אביזרים נלווים, ביגוד ועוד. מעבר למוצרים החדשים, הפסטיבל מאפשר מכירת ציוד יד-שניה בעזרת לוח מודעות ענק העוזר לשדך בין קונים לבין מוכרים.
 
שיכרון חושים קטלני
 
כעשרים טייסי ביצועים אקרובטיים ביניהם האחים ראול ופליקס רודריגז, והתאומים טימותי ואנתוני גרין הוזמנו להופיע במצג אקרובטיקה במהלך הפסטיבל.
 
אולם, האוירה הצבעונית והשמחה של המצגת האוירית המרהיבה נעכרה בעקבות תאונה קטלנית (הראשונה בהסטוריה של "גביע איקרוס") בה נהרג פייר גונתייר. גונתייר (28), טייס גלשני אויר שוויצרי, חרג מבלי משים מהקוביה האוירית שהוקצתה לו במהלך תצוגת תרגילי האקרובטיקה, והתנגש בטימותי גרין, טייס מצנחי רחיפה, שביצע תרגיל אקרובטי בשיתוף עם אחיו התאום. התאונה התרחשה בגובה נמוך מכדי לאפשר לגונתייר לפתוח את המצנח הרזרבי. גונתייר נפצע קשה ומת עוד לפני שהגיע האמבולנס. גרין המזועזע נחת ללא פגע, למעט כמה שריטות ומצנח קרוע.

גונתייר הוזמן להופיע במצג האקרובטיקה של "גביע איקרוס" משום שהשיג כמה תוצאות יפות השנה (גונתייר זכה במקום רביעי בתחרות רד-בול ורטיגו), והחל לעשות לעצמו שם בתחום. בניסיון להסביר את הטעות הקטלנית אמר אלן זולר, מכר של גונתייה, "אולי הקהל הרב גרם לו לשיכרון חושים… אולי זה מקרה של עודף התלהבות…".
 
למרות שכתב "באקרובטיקה אוירית לא מדובר רק בתעוזה אלא בעיקר באומנות ומיומנות", אד יואינג התקשה להמנע מיצירת קשר סמלי בין שמו של הפסטיבל, הנקרא על שם בנו של דדלוס שהתרסק כשטס קרוב מידי לשמש, לבין תאונת הטייס שהתרחשה בעת ביצוע תרגילים שלא יאמנו בשחקים. "מהרגע בו התרחשה התאונה באויר, היה ברור לכל הצופים שהם חוזים באדם הנופל אל מותו", מסכם יואינג בעצב.
 
הטייסים בסנט אילר התכנסו באיזור הנחיתה בליל התאונה כדי לקיים טקס לזכר גונתייה.
 
שני חברים עפים בדרך
 
אחד הסיפורים המעניינים הקשורים ל"גביע איקרוס" הוא סיפורה של טיסה שביצעו מישל קארנט וג'ון קאסטון מברייטון (אנגליה) לסנט אילר (צרפת) במצנח ממונע. הטיסה ארכה ארבעה ימים.
 

ביום הראשון (21.9.05) מצליחים קארנט וקאסטון להמריא לאחר מספר נסיונות נפל, ומתגברים על הערפל הבריטי הידוע לשמצה. העיכובים הרבים גורמים להם לאחר למעבורת איתה תכננו להגיע לצרפת. סיפור שממציא קארנט בנוגע לצוות צילום הממתין להם ב- Dieppe גורם לקפטן המעבורת להסתקרן מספיק כדי לאשר להם לעלות באיחור למעבורת. השניים מנצלים את הנסיעה למנוחה קצרה.

ממגרש בקרבת הנמל ב- Dieppe השניים ממריאים לכיוון פאריז, עוצרים לתדלוק קצר בדרך, ונוחתים ללינת לילה בשדה של חוואי ידידותי באיזור Vexin, כשמגדל אייפל המואר מהבהב במרחק מולם. סיכום היום הראשון: כ- 3 שעות טיסה. 135 ק"מ.
 
ביום השני (22.9.05) הצמד ממריא ממדרון בעזרתם האדיבה של כמה בנאים מקומיים. כשהם חוצים את נהר הסיין, הם נהנים מהמראה המרהיב של פאריז, אך נחרדים לגלות שהם קרובים מידי לתחבורה האוירית הכבדה של נמל תעופה אורלי, ומתרחקים מהמקום.
 
השניים פוגשים בחברי מועדון התעופה של Buno, שקראו על מסעם השאפתני בפורום מצנחי רחיפה הצרפתי, וזוכים לקבלת פנים חמה, ארוחה טעימה ותדלוק חיוני. התנאים התרמלים מאפשרים את המשך הטיסה, אך מחייבים משנה זהירות ממערבולות. השניים מחליטים לפנות מזרחה ולעקוף את אחד היערות שבדרכם. "צרפת היא פשוט יער אחד גדול", מתאונן קארנט.
 
מעל למחוז Yonne השניים מרשים לעצמם להתרווח ולהנות מנוף השחמט של שדות חומים, ירוקים וצהובים. התקשורת הסלולרית, המאפשרת לשלוח עדכונים לחברי פורום המרחפים בצרפת, מטפחת את אחוות המרחפים: אריק פלטייה, ממועדון התעופה המקומי, מודיע לקארנט וקאסטון שאירגן עבורם פיקניק ותדלוק. "קיוויתי שחלק מהטייסים הצרפתים יצטרפו אלינו למסע", מתוודה קארנט, "אבל כנראה שכולם חייבים לעבוד באמצע השבוע, כך שזה לא התאפשר. ההודעה על הפקניק והתדלוק לפחות מאפשרת לנו להנות מהנוף בלי דאגה".
 
שני החברים מנווטים בעזרת מכשיר GPS בשילוב מפות שהורידו מהאינטרנט. תוך כדי טיסה מזהה קארנט מטוס קל ובאותו רגע צועק לו קאסטון בקשר "מטוס!!". "המפה שלי מראה פרוזדור אוירי רק בעוד 50 ק"מ", מתאונן קארנט. הוא מתנחם בידיעה שטייס המטוס נבהל לפחות כמותם, ובטח מסנן קללה בנוסח "סססאמו מצנחי הרחיפה האלה!!".
 
אחרי שלוש שעות טיסה השניים מבינים שכנראה החמיצו את הפיקניק של אריק, ומתחילים לחפש אפשרויות תדלוק אחרות, לגוף ולמנוע. לאחר שארגנו אוכל ודלק השניים טסים לאיזור Morvan ומתכננים לינת לילה. בעזרת שני המנועים והחופות הם יוצרים אוהל מאולתר. "אנחנו באמצע שום מקום, והשמים מרהיבים ביופיים. ספרנו כוכבים נופלים וכבשים לפני שהלכנו לישון", מדווח קארנט. סיכום היום השני: כ- 10 שעות טיסה. 390 ק"מ.
 
בבוקר היום השלישי (23.9.05) חוואי ידידותי מזמין את השניים לקפה, טוען את הטלפון הסלולרי של קארנט, ומספק להם מפה מפורטת ועצות שימושיות לגבי האיזור. רק אחרי ההמראה נוכחים השניים לדעת שהם באיזור סֵתר רוח (lee-side) בצד ההר, והאויר המחותחת ומערבולות האויר (rotor) גורמים להם לשנות תוכניות ולטוס לכיוון Autun.
 
קשיים במציאת מקום לתדלוק והמראות קשות ברוח אפס גורמות לשניים לוותר על התוכנית להגיע לסנט אילר באותו היום (הם במרחק 64 ק"מ מהיעד הסופי), השניים נוחתים ליד Les Abrets, לאחר שאריק הנאמן שולח להם הודעת טקסט מרגיעה בנוגע למזג האויר הצפוי למחרת, ויוצאים לחפש מסעדה לארוחת ערב. במהלך לילה מתוח ולא שקט קארנט חושב על ההרים הגבוהים שעליהם לחצות למחרת, "אנחנו כל כך קרובים, מה כבר יכול להשתבש ?". סיכום היום השלישי: כ- 16 שעות טיסה. 614 ק"מ.
 
ביום הרביעי (24.9.05), הכבאים בתחנת מכבי האש לידה בילו את הלילה מאפשרים לקארנט וקאסטון להתקלח בתחנה, ומתבוננים בדאגה בניסיונות ההמראה של השניים. האתגר הגדול שלפניהם הוא לעבור את ה- Chartreuse, מחסום הררי בגובה 2,000 מטרים, בשעות הבוקר המוצלות. "בערב, אחרי שהסלעים התחממו בשמש יום שלם, זו לא היתה בעיה", מקונן קארנט, והשניים מחליטים לסטות לכיוון Chambery בניסיון לאתר תרמיקות ידידותיות.
 
לאחר שהצליחו להתרומם ולהכנס אל תוך האלפים, הם פוגשים מרחפים אחרים. בית ספר מקומי למצנחי רחיפה, שמבקש מהם להפסיק להשתמש בתדר הרדיו שלו, גורם להם להפסיק לשיר את שימחתם בקולי קולות.
 
"אני לא יכול לתאר את התחושה שבלהגיע ליעד… הנה הם לפנינו, אוהלי הענק הלבנים, שדות שהפכו למגרשי חניה זמניים, דוכני החברות ביריד, המוני דגלים מתנופפים, והקהל מריע לנו… יש איזה עצב בלהגיע, כי זהו סוף ההרפתקאה שלנו", מסכם קארנט את החוויה.
 
 
התמונות:
 
אנדרו מקמהון : מצגת תמונות מ"גביע איקרוס" 2005, כולל תמונת התאונה של גונתייר.
 
מישל פרֶר : שפע של תמונות מ"גביע איקרוס" של פרֶר וצלמים נוספים.
 
 
קישורים נלווים:
 

האתר הרשמי של גביע איקרוס
 
דיווח ב"לה-מטין" על התאונה של פייר גונתייר
 
כתבתו של אד יואינג במוסף הספורט של ה"גרדיאן"
 
כתבה על דיויד באריש ב- Fly Above All
 
סיפור הטיסה מברייטון לסנט אילר (מאמר מס' 45)
 
סרטון קצר (קובץ wmp) עם תרגיל אקרובטיקה אוירית של צמד תאומי גרין (נא לא לנסות את זה בבית)