jump to navigation

אני אהרוג אותך 9 באוגוסט 2005

Posted by Keren Fite in הערות שוליים.
trackback

 

"התחננתי שיעצרו אותו"
 
בדיעבד כולנו חכמים. הטענה "הכתובת היתה על הקיר" חוזרת ונשמעת במקרה של עדן נתן-זאדה. במהומת ההתנתקות הוזנח הטיפול בחייל שרב הנסתר על הנגלה בנסיבות שהובילו אותו לירות לכל עבר באוטובוס בשפרעם.
קל להצביע על אשמים (רשויות הצבא השונות, המתנחלים, "השמאל", "הימין"). הרבה יותר קשה לקחת אחריות על המצב הנפיץ של התלהמות וקריאות יום הדין שהגיעו מכל עברי המפה הפוליטית. האלימות המילולית בעד ונגד ההתנתקות, ההתנגדות הגובלת באלימות לפינוי הממשמש ובא, השימוש המוגבר בעוצמת השילטון וכוחות החוק בתגובה להתנגדות, כל אלו הצטברו עד לשיא מזעזע של רצח.
התפכחנו? הפכנו מקשיבים יותר? צועקים פחות?
 
"התנתקות"
 
איש אינו יכול לדעת אם תהיה ההתנתקות "טובה" או "רעה". אם תהרוס חיים או תבנה אותם. מצבי משבר, מטבעם, מביאים סבל וכאב נורא, אך יש בהם גם את העוצמה והיכולת ליצור עולמות חדשים, לערער מבנים מחשבתיים מעוורים.
 
"להרוס את בית המחבל"
 
אין שום דבר מוסרי או מועיל בהריסת בתי מחבלים (יהודים או ערבים). ענישה קולקטיבית מסוג זה היא צעד של הפחדה שתורם רק להגברת מעגל השינאה והאלימות ההדדית. אולי במקום לנפנף בהצעות להרוס את בית הוריו של עדן נתן-זאדה בראשון-לציון בשם השיוויון בפני החוק, ובשם אחידות הענישה כלפי מחבלים, כדאי ליישם את השיוויון מכיוון אחר. למשל, להפסיק להרוס בתי מחבלים. לעצור את מעגל האימה.
 
"נקמת דם"
 
"זו נקמת דם" טענו חלק מהמתראיינים לאחר שהסתבר כי עדן נתן-זאדה נרצח באגרופים ובבעיטות, וכי ההמון הזועם בשפרעם ביצע בו לינץ' בשעה שהיה כפות ומפורק מנשקו. קל לדרוש חקירה וענישה במקרה של השוטרים, שהיו אחראים לשלומו של נתן-זאדה מהרגע שכפתו אותו ולקחו את נשקו. דרוש אומץ לב פוליטי, אזרחי ושיפוטי לאתר, לחקור, לשפוט ולהעניש את אותם אנשים שהתלהמות יצרית דחפה אותם להכות בו עד מוות. הוא מחבל, הם רוצחים. שני המעשים ראויים לגינוי ולענישה.
 
"אני אהרוג אותך"
 
בספר אמנות הסליחה* מספר ג'ק קורנפילד על אישה שבנה היחיד נרצח על ידי נער אחר. הרצח היה סתמי ושרירותי: הנער ביקש להשתייך לכנופיה, והמבחן שנדרש לעבור כדי להוכיח את נאמנותו היה ביצוע רצח. חטאו היחיד של בנה של האישה היה לעבור ברחוב בזמן שהתבצע מבחן הקבלה לכנופיה.
במהלך המשפט הסתבר כי הנער הרוצח הוא בן למשפחה הרוסה, נזרק מבית ספר ולא זכה לכל עזרה מוסדית אחרת. בזמן הרצח התגורר לבדו ברחוב. הנער נשפט לשלוש שנים בכלא. לאחר שהוקרא גזר הדין,  נגשה אליו האישה, אימו של הנער שנרצח, ואמרה לו "אני אהרוג אותך".
 
במהלך שהותו בכלא, ביקרה אותו האישה באופן סדיר, שוחחה איתו מעט בכל ביקור והביאה עבורו מתנות שונות ביניהן מזון וכסף כדי לקנות סיגריות. לא היו לנער מבקרים אחרים שהתעניינו בשלומו.
לפני שיחרורו שאלה אותו האישה מה תוכניותיו לאחר שישתחרר. הנער הגיב במבוכה ובבלבול. לא היו לו תוכניות. היא שאלה אם ירצה שתסדיר עבורו עבודה אצל מכר שלה. הוא ענה בחיוב. היא שאלה היכן יגור, והוא לא ידע מה לענות. לא היו לו בית או משפחה לחזור אליהם. היא הציעה שיבוא לגור בביתה, בחדר שהיה של בנה.
 

לאחר שמונה חודשים בהם גר עימה, אכל ממזונה ועבד בעבודה שהסדירה עבורו, הזמינה אותו האישה לשיחה.
"אתה זוכר שהבטחתי שאהרוג אותך?", שאלה.
"מעולם לא שכחתי", ענה.
"לא רציתי שהנער שהרג את בני ללא סיבה ימשיך לחיות על האדמה הזאת. זו הסיבה שבאתי לבקר אותך בבית הסוהר, בגלל זה סידרתי לך עבודה והזמנתי אותך לגור איתי. זו היתה דרכי לשנות אותך. עכשיו הנער הרוצח מת… אם תרצה תוכל להמשיך להשאר כאן, ואני אאמץ אותך לבן".
 
ישנן דרכים רבות להרוג. אפשר להרוג באלימות את האדם, אפשר להשמיץ ולהכפיש את אמונותיו ודרך חייו של "האחר" (יהודי, ערבי, מתנחל, חילוני, ימני, שמאלני). ואפשר גם אחרת. אפשר להרוג בנחישות את המעשה, להשמיד את השקפת העולם העומדת מאחוריו, לשנות את התנאים שהובילו לאלימות.
 
אין שום דבר כנוע במאבק על שמירת צלם אנוש וכבוד האדם. אין שום ויתור בהחלטה המודעת להתבונן במציאות בצלילות ולראות את האדם ברוצח ובקורבן.
 
 
התמונה: "קנון [אלת החמלה היפאנית] עם צבי", ציור של Mayumi Oda
 

*Jack Kornfield, The Art of Forgiveness, Lovingkindness and Peace (Bantam, 2002).

 

%d בלוגרים אהבו את זה: