jump to navigation

שיכורים מעייפות ומאושר 20 באוגוסט 2005

Posted by Keren Fite in מצנחי רחיפה.
comments closed

 

אלכס הופר הגיע למונקו ביום שבת (13.8.05). לשאר המתחרים נותרו 48 שעות (עד יום שני ב- 11 בבוקר) כדי להשלים את המירוץ.

 

"רגע השיא עבורי היה כשראיתי את הים", מספר הופר, "זה היה היום הראשון במרוץ בו מזג האויר היה חמים. ידעתי שאני הראשון שמגיע למונקו, ידעתי שהמרוץ הסתיים… כיביתי את כל המכשירים ופשוט הנחתי לרגשות להציף אותי".
 
ההתרגשות והעייפות לא הפריעו להופר לסיים את המרוץ בתרגיל אקרובטי מבריק: נחיתה מדוייקת על נקודת הסיום, רפסודה שצפה מול החוף במונקו (הטייס והמצנח נותרו יבשים, הישג לא מבוטל בהתחשב בעובדה שגודל המטרה הצפה כמעט זהה לגודלו של מצנח פרוס). באופן לא מפתיע, הדבר הראשון שהופר עשה אחרי הנחיתה היה ללכת לישון.

אורס לוטשר נחת במונקו למחרת (14.8.05), וזכה במקום השני. קאספר האני הגיע למונקו ביום ראשון בלילה, ודורג שלישי. הלמוט אייכהוצר, שניצח בתחרות "רד בול מעבר לאלפים" לשנת 2003, הגיע למונקו ביום שני, כמעט לפני סגירת התחרות, עדיין בזמן כדי לזכות בדירוג הרביעי. "בתחרות הקודמת הובלתי לאורך כל הדרך. בתחרות הזאת הקושי היה לדחוף את עצמי להמשיך, גם כשידעתי שלא אהיה ראשון", אומר אייכהוצר לוויל גאד.
 
סטפן בוקס, שהיה צמוד להאני במרוץ, מתאר כיצד הוא עומד בנקודת המראה נפלאה על פסגת Col du Vars, ולא יכול להמריא בגלל הרוח החזקה שהשתוללה במהירות 50-60 קמ"ש. "הנוף כאן נפלא", הוא מנחם את עצמו, כשכבר ברור שלא יגיע בזמן למונקו. "במרוץ השנה תנאי מזג האויר הקשים גרמו לנו להמריא כנגד כל הסיכויים ממקומות מטורפים", הוא מסכם.
 
למרות תנאי מזג האויר שהפכו את הטיסות למאתגרות, איש מהמתחרים לא נפצע או נפגע. בסופו של דבר שלמותם הנפשית והפיזית היתה חשובה יותר מהניצחון.
 
וויל גאד מכתיר את איידן טואס מאנגליה כזוכה במקום הראשון בהליכה. טואס צעד כ- 820 ק"מ במהלך המרוץ, ודורג שביעי בתחרות. "אני חושב שהייתי מנצח את המרוץ בהליכה, אם לא הייתי צריך לסחוב את המצנח על הגב", מתבדח טואס בראיון המסכם עם גאד.
 
מסיבת הסיום של התחרות התקיימה ב- Greolieres. אל המסיבה הגיעו כל הצוותים שיצאו אל המסע באלפים לפני כשבועיים. המתח הגדול שנצבר במהלך התחרות, בה כל מתחרה התמודד מול איתני הטבע והזמן, כנגד המתחרים האחרים והמגבלות האישיות, התפרק בעזרת סיפורים הומוריסטיים על צעדות בלתי אפשריות, יבלות וטיסות מטורפות, ובעזרת נהרות של אלכוהול. המסיבה נמשכה עד טיפת הבירה האחרונה.
 
התמונה: אורס לוטשר נוחת במונקו. מתוך אתר "העין המעופפת", מגזין מקוון על מצנחי רחיפה.

סנדלים במקום כנפיים 10 באוגוסט 2005

Posted by Keren Fite in מצנחי רחיפה.
comments closed

 

"התחרות השנה", כותב ויל גאד, "מתפתחת לכדי תחרות הליכה". גברט, הני ובוקס (מדורגים 3-5 בהתאמה), נאלצו ללכת ברגל באחד מאתרי הריחוף הטובים ביותר באירופה (עמק Wallis), בגלל שהרוח חזקה מכדי לאפשר טיסות בטוחות. למחרת (10.8.05), גברט (מגרמניה) טיפס כ- 1,500 מ' לנקודת המראה, רק כדי לרדת ברגל את כל הדרך, שוב בגלל תנאי רוח שמעבר למגבלות הטיסה. לוטשר (משוויץ), שצעד בסנדלים בשלג שירד לפני כמה ימים (6.8.05), בילה את היום בהמתנה בעמדת ההמראה, עד שלבסוף טס למטה (top-to-bottom), ונערך להליכה ברגל ל- Chamonix.
 
אולם, בסופו של דבר, המתחרים המובילים הם אלו שהצליחו לבצע את הטיסות הארוכות ביותר באופן יחסי, ולהוציא את המירב מתנאי מזג האויר. הופר (גם הוא משוויץ) שיפר את דירוגו למקום שני בזכות טיסה למרחק 25 ק"מ (6.8.05). בימים כתיקונם זו אינה טיסה מרשימה במיוחד, אולם בתנאים הנוכחיים היא שוות ערך להליכה במשך שש שעות, וזה הבדל משמעותי בתחרות. נכון לרגע כתיבת שורות אלו, הופר מוביל בתחרות, אך התחרות בינו לבין לוטשר צמודה למדי. האלי (מאוסטריה) הצליח גם הוא לטוס, למרות התנאים הקשים, ושיפר את דירוגו למקום שישי.
אתמול (9.8.05) חצה הופר את עמק Chamonix בטיסה מרהיבה אל תוך צרפת, והקיף את הר מונבלאן (היעד השני בתחרות). ויל גאד מתאר בהתרגשות כיצד הופר מתברג אל תוך תרמיקה מתחת לענן היחיד בעמק (ובמקביל צופה במעקב הממוחשב בזמן אמת ומתפעל מהטכנולוגיה המתקדמת).
 

הצוותים שפחות מכירים את תנאי הרחיפה באלפים סובלים הרבה יותר מפגעי מזג האויר. זו השנה הראשונה שבן קובקו (מאוסטרליה) משתתף בתחרות, והשילוב בין תנאי מזג אויר קשים לבין העומס האדיר של התחרות הופכים לשילוב בלתי אפשרי מבחינתו.
"המירוץ שוחק כל כך שכאשר כבר הצלחנו לעוף ליד Insbruck הייתי כל כך עייף שלא הצלחתי להתמקד בטיסה", הוא מספר, ובהומור אופייני ממליץ, "לא ממש כדאי לעוף בזמן שאתה ישן…". אתמול ניסה קובקו לטוס בתנאי הרוח החזקה, אולם כשהניף את המצנח הבחין בהסתבכות של המיתרים. הוא הוריד את הכנף, בניסיון לעצור את הטיסה, אך נגרר לאחור תוך שמיתרי המצנח מסתבכים בסלע וגורמים לקריעה של אחד התאים. "אני חושב ששמעו אותי מקלל עד Garmisch", מודה קובקו, "אם לא הייתי יושב בעמדת ההמראה עם מצנח קרוע אולי הייתי מסוגל ממש לצחוק על המצב המגוחך… נראה לי שמעכשיו מדובר בהליכה מבחינתי, אבל אין לי כוונה לפרוש".
 
מבלי לאבד את חוש ההומור העצמי מצלם קובקו את כריסטופר הקדוש, הפטרון של הנוודים, המצוייר על קיר אחד הבתים וכותב: "כריסטופר הקדוש, הפטרון של חולי הרוח".
 
עוד בנושא: באתי, ראיתי, פרשתי
 
התמונה: ג'וזפה דה ריברה, כריסטופר הקדוש (1637).

באתי, ראיתי, פרשתי 10 באוגוסט 2005

Posted by Keren Fite in מצנחי רחיפה.
comments closed

 

שלושה מתחרים פרשו מהתחרות:
 
כריסטיאן אמון (מאוסטריה) פורש בעקבות נחיתה לא מוצלחת ביום הראשון לתחרות, שבשילוב עם ההליכות המרובות גרמה לסיבוך בבעיות בברכיים מהן סבל עוד לפני התחרות.
 
דימיטריס בורזאניץ (מיוון) פורש גם הוא בגלל כאבי רגליים: "מזג האויר הגרוע גרם לכך שהלכתי יותר ממה שציפיתי ומצב הרגליים שלי בכי רע".
 
ניקי המילטון (מאירלנד) פורשת בעקבות שורת טעויות שהפכו לכדור שלג שלא ניתן היה כבר לתקן את מהלכו, "החלטה שגויה אחת פשוט הובילה להחלטה אומללה אחרת".
 
סנטיאגו באזה (ממכסיקו) דווקא מתעקש להמשיך ללכת. הכאב הבלתי נסבל גרם לו להסיר את הציפורניים משתי בהונות רגליו, ועכשיו הוא צועד במרץ, לאחר טיסה קצרה של כ- 15 ק"מ שהביאה הפוגה מעודדת בשיגרת ההליכה הכואבת.
 
סטפן בוקס (מגרמניה) מספר שנחת הישר אל תוך מטווח, בעיצומן של היריות. "למזלי היורים זיהו שאני לא מטרה עשויה מחימר והפסיקו לירות", הוא כותב. ליד תמונה שלוכדת אותו צועד באחת מההליכות האין סופיות במרוץ, הוא רושם: "ג'ונתן ליווינגסטון השחף הולך והולך והולך".
 

אני אהרוג אותך 9 באוגוסט 2005

Posted by Keren Fite in הערות שוליים.
comments closed

 

"התחננתי שיעצרו אותו"
 
בדיעבד כולנו חכמים. הטענה "הכתובת היתה על הקיר" חוזרת ונשמעת במקרה של עדן נתן-זאדה. במהומת ההתנתקות הוזנח הטיפול בחייל שרב הנסתר על הנגלה בנסיבות שהובילו אותו לירות לכל עבר באוטובוס בשפרעם.
קל להצביע על אשמים (רשויות הצבא השונות, המתנחלים, "השמאל", "הימין"). הרבה יותר קשה לקחת אחריות על המצב הנפיץ של התלהמות וקריאות יום הדין שהגיעו מכל עברי המפה הפוליטית. האלימות המילולית בעד ונגד ההתנתקות, ההתנגדות הגובלת באלימות לפינוי הממשמש ובא, השימוש המוגבר בעוצמת השילטון וכוחות החוק בתגובה להתנגדות, כל אלו הצטברו עד לשיא מזעזע של רצח.
התפכחנו? הפכנו מקשיבים יותר? צועקים פחות?
 
"התנתקות"
 
איש אינו יכול לדעת אם תהיה ההתנתקות "טובה" או "רעה". אם תהרוס חיים או תבנה אותם. מצבי משבר, מטבעם, מביאים סבל וכאב נורא, אך יש בהם גם את העוצמה והיכולת ליצור עולמות חדשים, לערער מבנים מחשבתיים מעוורים.
 
"להרוס את בית המחבל"
 
אין שום דבר מוסרי או מועיל בהריסת בתי מחבלים (יהודים או ערבים). ענישה קולקטיבית מסוג זה היא צעד של הפחדה שתורם רק להגברת מעגל השינאה והאלימות ההדדית. אולי במקום לנפנף בהצעות להרוס את בית הוריו של עדן נתן-זאדה בראשון-לציון בשם השיוויון בפני החוק, ובשם אחידות הענישה כלפי מחבלים, כדאי ליישם את השיוויון מכיוון אחר. למשל, להפסיק להרוס בתי מחבלים. לעצור את מעגל האימה.
 
"נקמת דם"
 
"זו נקמת דם" טענו חלק מהמתראיינים לאחר שהסתבר כי עדן נתן-זאדה נרצח באגרופים ובבעיטות, וכי ההמון הזועם בשפרעם ביצע בו לינץ' בשעה שהיה כפות ומפורק מנשקו. קל לדרוש חקירה וענישה במקרה של השוטרים, שהיו אחראים לשלומו של נתן-זאדה מהרגע שכפתו אותו ולקחו את נשקו. דרוש אומץ לב פוליטי, אזרחי ושיפוטי לאתר, לחקור, לשפוט ולהעניש את אותם אנשים שהתלהמות יצרית דחפה אותם להכות בו עד מוות. הוא מחבל, הם רוצחים. שני המעשים ראויים לגינוי ולענישה.
 
"אני אהרוג אותך"
 
בספר אמנות הסליחה* מספר ג'ק קורנפילד על אישה שבנה היחיד נרצח על ידי נער אחר. הרצח היה סתמי ושרירותי: הנער ביקש להשתייך לכנופיה, והמבחן שנדרש לעבור כדי להוכיח את נאמנותו היה ביצוע רצח. חטאו היחיד של בנה של האישה היה לעבור ברחוב בזמן שהתבצע מבחן הקבלה לכנופיה.
במהלך המשפט הסתבר כי הנער הרוצח הוא בן למשפחה הרוסה, נזרק מבית ספר ולא זכה לכל עזרה מוסדית אחרת. בזמן הרצח התגורר לבדו ברחוב. הנער נשפט לשלוש שנים בכלא. לאחר שהוקרא גזר הדין,  נגשה אליו האישה, אימו של הנער שנרצח, ואמרה לו "אני אהרוג אותך".
 
במהלך שהותו בכלא, ביקרה אותו האישה באופן סדיר, שוחחה איתו מעט בכל ביקור והביאה עבורו מתנות שונות ביניהן מזון וכסף כדי לקנות סיגריות. לא היו לנער מבקרים אחרים שהתעניינו בשלומו.
לפני שיחרורו שאלה אותו האישה מה תוכניותיו לאחר שישתחרר. הנער הגיב במבוכה ובבלבול. לא היו לו תוכניות. היא שאלה אם ירצה שתסדיר עבורו עבודה אצל מכר שלה. הוא ענה בחיוב. היא שאלה היכן יגור, והוא לא ידע מה לענות. לא היו לו בית או משפחה לחזור אליהם. היא הציעה שיבוא לגור בביתה, בחדר שהיה של בנה.
 

לאחר שמונה חודשים בהם גר עימה, אכל ממזונה ועבד בעבודה שהסדירה עבורו, הזמינה אותו האישה לשיחה.
"אתה זוכר שהבטחתי שאהרוג אותך?", שאלה.
"מעולם לא שכחתי", ענה.
"לא רציתי שהנער שהרג את בני ללא סיבה ימשיך לחיות על האדמה הזאת. זו הסיבה שבאתי לבקר אותך בבית הסוהר, בגלל זה סידרתי לך עבודה והזמנתי אותך לגור איתי. זו היתה דרכי לשנות אותך. עכשיו הנער הרוצח מת… אם תרצה תוכל להמשיך להשאר כאן, ואני אאמץ אותך לבן".
 
ישנן דרכים רבות להרוג. אפשר להרוג באלימות את האדם, אפשר להשמיץ ולהכפיש את אמונותיו ודרך חייו של "האחר" (יהודי, ערבי, מתנחל, חילוני, ימני, שמאלני). ואפשר גם אחרת. אפשר להרוג בנחישות את המעשה, להשמיד את השקפת העולם העומדת מאחוריו, לשנות את התנאים שהובילו לאלימות.
 
אין שום דבר כנוע במאבק על שמירת צלם אנוש וכבוד האדם. אין שום ויתור בהחלטה המודעת להתבונן במציאות בצלילות ולראות את האדם ברוצח ובקורבן.
 
 
התמונה: "קנון [אלת החמלה היפאנית] עם צבי", ציור של Mayumi Oda
 

*Jack Kornfield, The Art of Forgiveness, Lovingkindness and Peace (Bantam, 2002).

 

מאחורי כל גבר מצליח עומד… חבר 8 באוגוסט 2005

Posted by Keren Fite in מצנחי רחיפה.
comments closed

משפט ידוע טוען כי מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה. בתחרות "רד-בול מעבר לאלפים", התפקידים המסורתיים של גבר הישגי באור הזרקורים, ואישה תומכת ומבשלת הצועדת בשקט כמה צעדים מאחוריו, מקבלים תפנית מפתיעה.
 
ספורט מצנחי הרחיפה שייך לספורט האתגרי. למרות שאינו דורש כושר גופני מפותח כמו סוגי ספורט אתגרי אחרים, זהו ספורט מסוכן, ממכר, ומאתגר מבחינה גופנית ונפשית. באופן מאוד לא מפתיע, רוב העוסקים בספורט זה הם גברים, והנשים הפעילות בתחום הן מיעוט שזוכה לתגובות הנעות בין הערצה סקרנית לבין שובניזם מגונן.
 
בהתאמה להתפלגות המגדרית של העוסקים במצנחי רחיפה, מתוך שבעה-עשר המתמודדים בתחרות, רק שתיים הן נשים. הסיפור המעניין טמון מאחורי הקלעים, אצל התומכים המלווים את המתמודדים. תפקיד התומך מתאים להגדרה המסורתית של תפקידי האישה: התומך דואג לבשל ארוחות מזינות, לספק חטיפי אנרגיה ומים בנקודות עצירה שונות, לדאוג לבגדים יבשים ונקיים, לטפל בקשר הרציף עם התקשורת, לתפור ציוד שנקרע ולוודא שתמיד יהיה מלאי בטריות מלאות (ציוד העזר של המרחפים הכולל, בין השאר, ואריו ו- GPS, זולל בטריות). בניגוד לצפוי, מתוך שבעה-עשר תומכים רק ארבעה הם נשים. התומכים של ניקי המילטון ושל קארי קאסל, שתי המתמודדות היחידות בתחרות, הם גברים.
 

אליו באפיוני, התומך של קאספר הני משווייץ (מדורג במקום שלישי בתחרות), מסביר בחיוך שהוא "הטבח, התופרת והצלם של קאספי". בריאן אנדרסון, התומך של בן קובקו מאוסטרליה (מדורג במקום 12 בתחרות), מדגים בהומור את שטף הדרישות עימן הוא מתמודד כל יום: "אני רוצה חטיפי אנרגיה אחרים, אלה שהבאת היום מחורבנים", "איפוא אתה?! כואבות לי הרגליים, אני רעב, תשיג לי משהו נגד כאבים, כל דבר עם ibuprofen".
 
"אתם חושבים שיש לי הרבה זמן פנוי ?" שואל אנדרסון את הקוראים, "אתם חושבים שאני לא עושה כלום בזמן שבן הולך ועף ומתאמץ ? – חישבו שוב. למשל, נסו להסביר מה זה ibuprofen לרוקח דובר גרמנית…".
   
במחקר על ספרות המערב הפרוע, מצביעה ג'יין תומפקינס על העובדה המפתיעה שדווקא במיתוס האמריקאי המכונן של הגבריות העצמאית והמחוספסת, ניתן למצוא גברים בתפקידים "נשיים", מבעירים אש, מבשלים ארוחות חמות ומכינים קפה. אחד ההבדלים המרכזיים בנוגע לגברים בתפקידים "ביתיים" בא לידי ביטוי בעובדה שתפקידים אלו התבצעו, ברובם, בחיק הטבע ולא בתוך הבית המסורתי.
 
בתחרות "רד-בול מעבר לאלפים", סוס הפרא של המערב הפרוע הוא כנף רחיפה, ואת המדורה מחליף רכב 4X4 מצוייד כהלכה המשמש לסירוגין כחדר שינה, חדר מבצעים (בו מתעמקים במפות ומחליטים על המסלול האופטימלי להמשך), מטבח וחדר אוכל. 
  
ספורט הרחיפה גם שובר כמה סטראוטיפים בנוגע לגיל. הרבה מהעוסקים בתחום הם בגילאי 50+. בתחרות "רד- בול מעבר לאלפים" אורס לוטשר הוא המתחרה המבוגר ביותר (49), מה שלא מפריע לו להשאיר את כל האחרים מאחור. אורס עבר כבר יותר מחצי הדרך למונקו (כ- 434 ק"מ), והוא עדיין מדורג ראשון בתחרות.

 

בתמונה: אנדראס פרוטשר (מאיטליה) והתומך שלו, פלוריאן פלונר.

אם אמשיך ללכת, אגלה את משמעות החיים 6 באוגוסט 2005

Posted by Keren Fite in מצנחי רחיפה.
comments closed

 

אחרי ארבעה ימים של הליכה כואבת וניסיונות לא מוצלחים לעוף, סוף סוף יצאה השמש, ומזג האויר מאפשר טיסות. אורס לוטשר (עדיין במקום הראשון) הותיר את כל המתמודדים מאחוריו, ובשילוב הליכה מאומצת וכמה טיסות עבר כ- 150 ק"מ ביום אחד (5.8.05).
לסטפן בוקס, הממוקם כרגע במקום השני, נמאס ללכת על אספלט והוא עבר לטפס במעלה ההר, מצליח לטוס מעל Partnachklamm. כשנחת גילה ששכח את הפנס ונאלץ לגשש דרכו בחשיכה עד שהגיע לאכסניה בה עצר לנוח ולייבש את הכנף (4.8.05). למחרת, בעזרת תייר שעזר לעגן אותו בזמן ניסיון ההמראה, הוא מצליח לטוס ל- Marienbergalm, אולם נוחת הישר אל תוך החיבוק העוקצני של עצי מחט (conifer).
 
"אני סוחב את המצנח על הגב כבר שלושה ימים, הגיע הזמן שיביא קצת תועלת !", כותב איידן טואס (כרגע ממוקם במקום שמיני). הברך שלו כואבת והוא מקווה שטיסה מוצלחת תקל קצת את העומס הפיזי. הוא אכן מצליח לעוף, אבל שיקולים מוטעים גורמים להרעה בדירוג שלו.
 
ניקי המילטון (שממוקמת כרגע במקום 14) משתמשת בטכניקות הדמיה ומדיטציה כדי לשרוד את הכאב. תיק הגב האימתני הופך בדימיונה לבלון הליום שגורם לה לרחף קלות מעל האדמה. חוש ההומור והמעריצים ששולחים לה עצות ומילות עידוד, ממשיכים להחזיק אותה בתחרות. המילטון ממציאה בדיחות על פרות תוך כדי הליכה, ומבטיחה לעצמה "אם אמשיך בהליכות המדיטטיביות הללו, אולי אגלה את משמעות החיים…".
 
גם קארי קאסל שמדשדשת מאחור מוצאת את הכח לצחוק על מצבה העגום: ליד תמונה של זחל היא כותבת, "הנה המתחרה בדירוג הקרוב אלי ביותר !" (מאז דירוגה השתפר מעט למקום 16).
 
ויל גאד, שמסקר את התחרות ומתלווה למתמודדים, מציע לקוראים "לצאת להליכה של 10 ק"מ בזמן הפסקת הצהריים", כדי להזדהות עם גודל המאמץ שדורשת התחרות. היום (6.8.05) שוב יורד גשם: "לא רק שאתה הולך בגשם", כותב גאד, "אתה גם סוחב על הגב משהו שעובד כהלכה רק בשמש. זה כמו לשחות עם אופניים על הגב".
 

למה אתם עפים? 4 באוגוסט 2005

Posted by Keren Fite in מצנחי רחיפה.
comments closed

 

כל מי שמרחף נשאל, בגירסה כזו או אחרת, למה הוא עושה את מה שנדמה בעיני כל אדם מן היישוב כשיגעון מוחלט. הדיעה הרווחת היא שבני אדם לא נועדו לעוף, ורוב האנשים סבורים שאם כבר עליהם לעוף, מוטב לעשות זאת בעזרת ציפור ברזל ולא בעזרת כנף רכה (שיש המכנים אותה בצלילות ישירה חתיכת בד עם חוטים) המותירה את הטייס פגיע לחלוטין לגחמות הרוח.
 
כל המתחרים ענו על השאלה "מה המשמעות שאתה מייחס לרחיפה בחייך", להלן כמה תשובות:
 

איידן טואס (בריטניה):  "אני מכור לספורט. כשאתה עף אתה נע בין פחד ותקווה לבין אושר. לרגע אחד, כשאתה עף מעל העננים, אתה מלך העולם. ברגע הבא, אתה מגרד את צלע ההר, מחפש אחר זרם אויר שיקח אותך משם בביטחה או שיחזיר אותך אל הקרקע בחתיכה אחת".
 
אורס לוטשר (שווייץ): "מצד אחד, מצנחי רחיפה הם העבודה שלי בעשרים השנים האחרונות [אורס עובד כמדריך מצנחי רחיפה], מצד שני זהו התחביב המעניין ביותר לשעות הפנאי… יותר מעבודה ומתחביב, זהו הייעוד שלי בחיים".
 
קארי קאסל (ארה"ב): "לא לעוף זה מצב לא טבעי עבורי. זו דרך החיים שלי… טיסה מוצלחת היא מה שמאפשר לי להכניס את חיי לפרספקטיבה".
 
באתר הבית של קארי קאסל מסופר כי מגיל צעיר היו לה חלומות בהם עפה בין ארץ לשמים, "כמו פיטר פן".
 
חלומות על תעופה נפוצים למדי בקרב מרחפים. לרוב, חוויית מעוף שמתלווה לה תחושה נעימה בזמן החלום, היא חוויה משחררת ומהנה, המסמלת נקודת מבט שונה על המציאות, שיחרור ממצבים מעיקים והתגברות על מכשולים. תחושה לא נעימה בזמן שעפים בחלום, מסמלת, לרוב, פחד מאתגרים או מהצלחה. עוד על חלומות טיסה, כאן.

 

התמונה:

קאספר הני ממריא מפסגת דאשטיין (אוסטריה). צלם: אולריך גריל.

 

עוד בנושא:

לעוף כל הדרך למונקו

גשם, יבלות וגלידת שוקולד

גשם, יבלות וגלידת שוקולד 4 באוגוסט 2005

Posted by Keren Fite in מצנחי רחיפה.
comments closed

 

וויל גאד מדווח כי מזג האויר היום (יום חמישי, 4.8.05) מתאים יותר לברווזים מאשר לנשרים. המשמעות המעשית היא שרוב המתחרים הלכו יותר ברגל מאשר עפו, משום שמזג האויר הגשום והרטוב לא איפשר טיסות בטוחות.
 
ההליכה המרובה גרמה לאורס לוטשר לטפס לפסגת הזוגספיצה "משום שכל ההליכה הזאת בדרך ישרה היתה משעממת מידי". למרות שבתחרות זו אין צורך להגיע פיזית אל הפסגה, וניתן היה לעקוף את ההר מכיוון צפון ולהמשיך לנקודת היעד הבאה (פסגת הר מונבלאן בצרפת), לוטשר התנדב לטפס כ- 2 ק"מ נוספים עד הפסגה, רק בשביל העניין, ועדיין נותר המוביל בתחרות.
 
ניקי המילטון (כרגע במקום 15 בתחרות) מספרת ברוח טובה על היבלות שמכסות את כל רגליה, לאחר כמעט ארבעה ימי הליכה. ביומן התחרות שלה כותבת המילטון, "הנוף המדהים הפך את הכאב הנורא לתחושת גלידת צ'ילי חריף ושוקולד". לא מפתיע שבערך שעתיים מאוחר יותר היא מתוודה שהדבר היחיד שהיא מסוגלת לחשוב עליו הוא אוכל… 

התחזית ליום שישי מעוררת תקווה, וכולם שקועים בתוכניות ובהימורים מושכלים מהיכן יהיה כדאי יותר להמריא. נקווה ששיטת ה"אופטימיזם העיוור" של איידן טאוס (עדיין מקום רביעי), שהצהיר לפני פתיחת התחרות כי הוא מקווה "לעוף כמו ציפור ולרוץ כמו הרוח", תתקיים עבור כולם.

 

 

עוד בנושא:

לעוף כל הדרך למונקו

למה אתם עפים ?

לעוף כל הדרך למונקו 4 באוגוסט 2005

Posted by Keren Fite in מצנחי רחיפה.
comments closed

 

בין העבודות והמאמרים, לבין הכנס הממשמש ובא, אני מנקה את הראש במעקב אחרי התקדמותם של 17 המתחרים בתחרות "רד-בול מעבר לאלפים".
 

רד-בול לקחה את הסיסמה "נותן לך כנפיים" פשוטו כמשמעו, וזוהי השנה השניה שהיא עורכת תחרות לחציית האלפים (מרכס דאכשטיין שבאוסטריה ועד למונקו) בטיסה במצנחי רחיפה ו/או בהליכה. על המתחרים נאסר להשתמש בתחבורה כל שהיא למעט כנף רחיפה או רגליהם, והם מורשים להעזר בתומך הנותר על הקרקע, עוקב אחר התקדמותם ומגיש עזרה כפי שידרש, מארוחות לילה מחזקות ועד שיחות עידוד ותמיכה.
 
למתחרים מוקצבים 21 יום כדי להגיע אל היעד, והתחרות עצמה מוגדרת כאתגר פיזי ופסיכולוגי המביא את המתחרים המשתתפים לקצה גבול היכולת ולמאמץ כנגד כל הסיכויים.
 
אתר האינטרנט המוקדש לתחרות כולל פרטים על כל המתחרים, מפת יעדים, אפשרות למעקב בעזרת לוויין אחר התקדמותם, קטעי וידאו ועיתונות על התחרות, ותיעוד אישי של תהפוכות הדרך שכותבים ומצלמים המתחרים עצמם.
 
המתחרים מגיעים ממגוון מקצועות. בין השאר, כוורן (דימיטריס בוראזניס מיוון), טייס ניסוי (כריסטיאן אמון מאוסטריה), פיזיקאי (אלכס הופר משוויץ), מדריך תעופה (אורס לוטשר משוויץ, המדורג כרגע ראשון בתחרות), מורה (אנדי פרוטשר מאיטליה), איש מחשבים (בן קובקו מאוסטרליה).
 
שתי מתחרות הן נשים, ניקי המילטון, מורה לכימיה ופיזיקה, מאירלנד, וקארי קאסל, טייסת גלשני אויר ומצנחי רחיפה שזכתה באליפויות עולם שונות, מארצות הברית.  
 
סטפן בוקס, המדורג כרגע במקום החמישי, ממליץ למבקרים באתר להצטייד בכוס יין משובח, להתרווח בנוחיות בכסאותיהם ולהנות ממסעם ב"עולם הוירטואלי של הכאב והניצחון". תחת הכותרת המשועשעת "יום ראשון, יבלות ראשונות", הוא מספר על תוצאות ההליכה בסיומו של היום הראשון. בהמשך הוא מספר על ביקורם של אישתו וילדיו, שחברו אליו בערב יום התחרות השני, מביאים עימם "אנרגיות דרום טירוליות" (פסיכולוגיות ואלכוהוליות) שיעניקו לו כוחות להמשך המסע.
 
איידן טואס הבריטי, המדורג כרגע במקום רביעי, מספר כי ביום הראשון לתחרות ראה הילת טייס* (glory), קשת בענן עגולה המופיעה סביב צילו של הטייס כשהוא מרחף מעל העננים, ופירש אותה כסמל למזל טוב בהמשך הדרך. 
 

הילת הטייס לא איכזבה את טואס. כדי להקל את משקל תיק הגב שלו ביום השני לתחרות (תיק גב הכולל מצנח רחיפה וציוד נלווה שוקל כ- 25 ק"ג), טואס הוציא ממנו פריטים שונים, ביניהם גם את המפה, דבר שעלה לו בטעות ניווט של כ- 10 ק"מ.

אחד הצופים המקומיים שעקב אחר התקדמותו בעזרת מפות הלוויין, זיהה את טעות הניווט, יצא לחפש אחריו, סיפר לו על הטעות, וכיוון אותו אל היעד הבא (פסגת ההר זוגספיטצה בגרמניה).
 

 

עוד בנושא:

למה אתם עפים ?

גשם, יבלות וגלידת שוקולד

 

*תודה לאמנון האן על העזרה בתרגום המונח.