jump to navigation

שבויות בידי הבחירה 30 במאי 2005

Posted by Keren Fite in הרהורים.
Tags: , , , , , , ,
comments closed

אביבה קרול כותבת במוסף יום שישי של "גלובס" על התופעה המתרחבת של מלוניות ליולדות ("סוויטה בייבי", 26.5.05). בית חולים ליס מצטרף לבית חולים שיבא ופותח מלונית חדשה ליולדות. אחריו כבר מתכוננים להצטרף לחגיגה בית חולים בילינסון, בית חולים רמב"ם ובית חולים הדסה עין-כרם, וכמו שאומר השיר הידוע, זוהי רק ההתחלה של הפרטה בפועל של שירות רפואי בסיסי, העומדת בניגוד לחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה.

"על-פי הנחיית משרד הבריאות [יולדות] אינן יכולות לצאת מהשגחה רפואית לפחות [למשך] 48 שעות, וכאשר עומדת בפניהן האפשרות לעבור מחדר של שתיים-שלוש יולדות על כל משפחותיהן לחדר פרטי מאובזר ומצויד, רבות מהן בוחרות בה".

"יולדות הן קהל שבוי", מסכמת קרול וקובעת, "למעשה, יולדות הן מקור ממון בלתי נלאה".

"זו הבחירה של היולדת להתפנק" טוען פרופ' רוטשטיין, מנכ"ל בי"ח שיבא. "אני לא מבין אותך כאישה, מדוע את מתקוממת נגד זה שאישה שיש לה אמצעים רוצה להיות בחדר לבד עם בעלה", מתמם ד"ר משה משיח, מנהל בי"ח וולפסון.

 

כשאת אומרת "בחירה" למה את מתכוונת

יש בחירות שאינן פתוחות בפני נשים בארץ, אלא אם כן הממון מצוי בידן, או שהאידיאולוגיה בוערת בעצמותיהן. בתי החולים מקבלים 6,799 ש"ח עבור מהלך הטיפול ביולדת. יולדת הבוחרת "להתפנק" במלונית תשלם כ- 1,300 ש"ח עבור לינה וארוחת בוקר. המשמעות בפועל היא שבית החולים מקבל תשלום כפול מביטוח לאומי ומהיולדת.

לעומת זאת, יולדת הבוחרת ללדת בבית לא תקבל כל החזר מביטוח לאומי, תממן את התשלום למיילדת מכיסה, ועל מנת לקבל את מענק הלידה תאלץ להגיע לבית חולים תוך 24  שעות ממועד הלידה. רוב בתי החולים בישראל לא מאפשרים לאישה לבחור את המיילדת שתלווה אותה במהלך הלידה, ואלו שכן מאפשרים בחירה שכזו גובים עבור שירותי המיילדת תשלום נוסף. גם כאן מדובר בתשלום כפול על שירות עליו מקבל בית החולים תשלום מביטוח לאומי.

רוב בתי החולים אינם מאפשרים ליווי של דוּלוֹת, ובמקרים רבים נאלצת היולדת להציג את הדוּלָה כאחות או כחברה. בכלל בתי חולים לא מחבבים נשים העומדות על דעתן, ומעדיפים שהיולדות יקבלו בהכנעה את הפרוטוקול הרפואי ולא יבלבלו את המח. ברבים מבתי החולים ניתן להכנס לחדר היולדות רק בליווי של מלווה אחד, ואז נדרשת היולדת להחליט בין הדולה לבין בעלה.

מישהו אמר "בחירה" ?

 

בחירה : מגבלות, אשליות וכפיה

בכלואות* בוחנות הלנה מישי ונעמי כאהן את המושגים "בית", "טבע" ו"בחירה" בהקשרם התרבותי ביחס לפיריון ואי-פיריון. מישי וכאהן מציגות את האירוניה החבויה באשליית "הבית שבתוך בית החולים" המוצגת בפני יולדות המשתכנות במלונית הצמודה לבית החולים, זוכות ל"ביות" מלא של התינוקות, ויולדות בחדרי לידה המצויידים באביזרים המאפשרים לידה "טבעית".

מראית העין של הבית מעתיקה את הביטחון המשוייך לבית אל תוך הסביבה הרפואית, מצביעה על הסכנות האפשריות הטמונות בלידה ורומזת על הגבלתן של נשים לסביבת הבית באמצעות הדרישות החברתיות המנוגדות בנוגע לנשיות ולאימהות.

מישי וכאהן אינן חוסכות שבטן גם מהדיונים הפמיניסטים בנוגע להריון, לידה ואמהות. עבור הפמיניזם המטריארכלי (המדגיש את ייחודה של האישה כמי שמסוגלת ליצור חיים), לידת בית מוצגת כבחירתה של האישה המשוחררת, והבית נתפס כאתר בו האישה היא אדון לגופה. האישה מוצגת כמי ש"מחוברת" לגופה, כמי שבנויה ללידות, וכפועל יוצא כמי ש"יודעת" באופן אינטואיטיבי כיצד ללדת ואינה זקוקה לעזרת מוסדות כדוגמת בית חולים. כפועל יוצא, אישה היולדת בניתוח קיסרי או בעזרת זריקת אפידורל נחשבת לאישה "פחותה", המתכחשת לעצמיותה.

נאראטיב העל של "זכות האישה לבחור" (רופא, בדיקות שונות במהלך ההריון, לידה בבית חולים או לידה בבית, החלמה במלונית לאחר הלידה) מעמעם מלכתחילה את מורכבותה של הבחירה. נשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, נשים שמצבן הבריאותי אינו תקין או שחל שיבוש כל שהוא במהלך ההריון שלהן, מוגבלות מראש באפשרויות הבחירה העומדות לפניהן, והנאראטיב התרבותי המכתיב בחירה מסוג מסויים מאוד אינו מציאותי עבורן. מתוך ראיה זו, הבחירה עשויה להפוך לעול כשם שהיא יכולה לאפשר תחושת חופש. ביחד עם הבחירה מגיעה תחושת אחריות היוצרת במקרים מסויימים תחושת אשמה. לעיתים, הבחירה עצמה מונעת על ידי לחץ חברתי (פטריארכלי או מטריארכלי) ולא על ידי אוטונומיה. ומעבר לכך, מהרגע שמתבצעת בחירה, היא קובעת במידה רבה את מהלכן של הבחירות שיבואו אחריה.

הפיקפוק ביציבותם של המושגים "בית", "טבע", ו"בחירה" לא נועד לערער עליהם אלא להרחיב את גבולותיהם. מהרגע ש"בית" אינו מסמן רק ביטחון הטרוסכסואלי של המעמד הבינוני, נפתחות אפשרויות של בתים שונים הכוללים מערכות יחסים ייחודיות ותנאים כלכליים מגוונים. ההליכה מעבר למשוואה "אמהות = טבע" פותחת שיח עשיר יותר בנוגע לאפשרויות הגלומות בנשיות. הצגת המגבלות הפיזיות, החברתיות והכלכליות המשפיעות על בחירות שונות להן נדרשת אישה בהריון עשויה להקל ולעדן את משא האחריות והאשמה המוטל על האמהות שבדרך.

*Helena Michie and Naomi R. Cahn, Confinements : Fertility and Infertility in Contemporary Culture (1997).

חסר כסף? נמכור אשיות תרבות 29 במאי 2005

Posted by Keren Fite in הערות שוליים.
Tags: , , , ,
comments closed

הספריה הציבורית של ניו יורק מכרה את הציור "נשמות תאומות" של אשר ב' דיורנד על מנת לגייס כספים. הציור נמכר במכרז סגור שחייב הצעות חתומות, וכפועל יוצא הבטיח את רכישתו על ידי אספן אמנות פרטי. רק אספנים פרטיים יכולים להרשות לעצמם לשלם הון עבור אשיות תרבות. הם לא חייבים דין וחשבון לאיש.

מוזיאון המטרופוליטן והגלריה הלאומית של וושינגטון חברו יחד להצעה שגורלה נדון מראש לכישלון. "מכרזים סגורים הם אימת המוסדות הציבוריים. מוסד ציבורי לא יכול להסתכן בהצעות גבוהות מידי. זה חסר אחריות. לו היה זה מכרז פומבי, היה לנו סיכוי טוב יותר", אמר פיליפה מוטבלו מהמטרופוליטן.

מכרז פומבי היה משפר את הסיכויים ש"נשמות תאומות" ישאר זמין לציבור בניו-יורק, אולם סביר שהיה מניב סכומי מכירה נמוכים יותר ממכרז סגור. המכירה אורגנה במהירות ובחשאיות ככל הניתן על מנת למנוע מהומה ציבורית שעשויה היתה להבהיל קונים פוטנציאליים. אליס וולטון, אספנית של אמנות אמריקאית ואחת מיורשי וול-מארט, רכשה את הציור ב- 35 מיליון דולר. היא הודיעה שבכוונתה לפתוח מוזיאון בארקנסו בעוד מספר שנים, ולהציג שם את הציור ביחד עם יצירות אמנות נוספות השייכות לאוסף משפחת וולטון.

מיכאל קימלמן מוחה על המכירה ב"ניו יורק טיימס". "דיורנד הוא מי שהיינו כתושבי ניו-יורק, מכירתו היא מה שהפכנו להיות כאמריקאים".

"נשמות תאומות" (1849) הפך עם השנים למייצג של אסכולת נהר ההאדסון שדיורנד הוא ממיסדיה. בציור מתבוננות שתי דמויות על ערוץ נהר ההדסון לנוכח הרי הקטסקיל כשלידם מוטל גדם עץ שבור, המסמן את שבריריות החיים והשתנותם המתמדת. בהתאמה לרעיונות הפילוסופיה הטרנסצנדנטית, ממנה הושפעו היוצרים באסכולת נהר ההאדסון, דמויותיהם הזערוריות של בני האדם הופכות נצחיות מעצם המפגש ההרמוני עם הנשגב הבא לידי ביטוי בטבע.

על תאוות הבצע ההופכת כל דבר לסחורה כתב הנרי דיוויד ת'ורו בוולדן (1854): "הוא ישא את הנוף, ואפילו את אלוהים אל השוק, אם יוכל לקבל דבר מה בתמורה… דבר אינו צומח חינם שם, השדות אינם נותנים יבול והפירות נחשבים בשלים רק כשניתן להמירם בדולרים".

מחר אני אבגוד 17 במאי 2005

Posted by Keren Fite in יום השואה, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , ,
comments closed

מחר אני אבגוד, לא היום
מחר.
היום עקרו לי ציפורניים,
אני לא אבגוד.
אינכם יודעים את גבולות אומץ לבי,
אני – אני יודעת.
אתם חמישה,
ידיכם הקשות ענודות טבעות,
לרגליכם נעליים מסומרות.
מחר אבגוד, לא היום.
מחר.
דרוש לי לילה כדי להחליט,
דרוש לילה, לא פחות,
כדי להתכחש, כדי להפנות עורף,
כדי לבגוד.
כדי להתעלם מידידי.
כדי להפנות עורף ללחם וליין,
כדי לבגוד בחיים,
כדי למות.
מחר אני אבגוד, לא היום.

 

מריאן כהן נולדה ב- 17 בספטמבר 1922. אביה, אלפרד כהן, היה חבר קרוב של וולטר בנימין. לאחר עליית הנאצים לשילטון, כאשר שותפו לעסקים נשלח למחנה ריכוז, בני משפחת כהן עוזבים את גרמניה ועוברים לברצלונה. המשפחה מתפרנסת בדחק ממכירת תכשיטי אופנה.

Marianne-Cohn בשנת 1936, כאשר פורצת מלחמת האזרחים בספרד, המשפחה עוזבת לצרפת. במרץ 1943 מריאן מתחילה לעבוד כמטפלת בתנועת הנוער הציונית, ושכרה  עוזר בפרנסת המשפחה. במקביל היא מצטרפת לארגון מחתרת יהודי שמבריח ילדים יהודים מצרפת הכבושה לשוויץ הנייטרלית.

ב- 31 במאי 1944 נתפסה מריאן בעיירה אנמאס (Annemasse) עם קבוצה של 28 ילדים, רובם מתחת לגיל 15, לא הרחק מהגבול השוויצרי. היא והילדים  נשלחים למאסר על ידי הגסטפו.למרות שעברה עינויים, מריאן לא הסגירה מידע על המחתרת. חברי יחידת המחתרת אליה השתייכה תכננו לחלץ אותה מהמאסר,  אבל מריאן סירבה משום שחששה שהגסטפו יתנקם בילדים שנאסרו איתה. ב- 8 ביולי 1944 נלקחה מריאן, ביחד עם עוד 5 אסירים, על ידי צוות גסטפו שנשלח  מהעיר ליון. האסירים נרצחו בבעיטות ובמכות אתים. ז'אן דפו (Jean Deffaugt) ראש עיריית אנמאס הציל את חיי הילדים.

 

בסוף מלחמת העולם השניה, אחד מילדי הקבוצה, ששהה במאסר עם מריאן, מסר פתק עליו נכתב השיר "מחר אני אבגוד." לא ברור מתי בדיוק נכתב השיר, אך פרשנות אחת טוענת כי מריאן כתבה את השיר למען ילדי הקבוצה שנאסרו איתה, על מנת לנחם אותם ולהפחית את פחדיהם, על מנת שידעו שהיא לצידם. מריאן היתה בת 22 במותה.

 

מחר אני אבגוד (בצרפתית)

 

אילן ואביאל – יזכור אישי 17 במאי 2005

Posted by Keren Fite in יום הזיכרון, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , ,
comments closed

ערב יום הזכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה תשס"ה

את אילן הכרתי לפני הצבא. יצאנו יחד, צחקנו הרבה והתווכחנו בלהט. אצל אמא של אילן טעמתי פריקסה טוניסאית בפעם הראשונה, וכולם צחקו כשהשתנקתי עם חריפותה. אילן היה הראשון שאמר לי שאני יפה, והתכוון לכל מילה.

את אביאל הכרתי בצבא. הוא אל"מ ואני סגן ירוקה. בתקופה בה התנגשה האידיאולוגיה שלי התנגשות חזיתית עם המציאות, אביאל היה עיר מקלט. מאזין נאמן לכל נאומי חוצבי הלהבות, כתף סבלנית לכל הבכיות.

הזמן והנסיבות הפרידו בינינו, והחיים לקחו אותנו למקומות שונים. שניהם נותרו בזכרוני כמי שהיו בזמן הנכון ובמקום הנכון עבורי. באו, לימדו את מה שלימדו, והמשיכו בדרכם, כשם שהמשכתי אני.

אלא שדרכם נגדעה באלימות. אילן מת בלבנון כשהרכב בו נסע נפגע על ידי מטען צד. אביאל נהרג בפיגוע במסעדת מצה בחיפה. ביחד איתו נהרגו בנו ובתו.

ברכה סינית מאחלת "הסב ימות ואחריו האב ורק אז הבן".
אם יש איזה שהוא סדר נכון לדברים, ראוי שיהיה זה הסדר הזה. שלא יאמר אב קדיש על בן, שלא תפגוש אשה את בעלה וילדיה בבית העלמין.

אילן רועה (1967-1999)
אביאל רון (1948-2002)

יהי זכרם ברוך.
מי יתן ולא נדע עוד מדון ומלחמה.