jump to navigation

לראות את הסיפור: צילומי נשים בהריון 26 באפריל 2005

Posted by Keren Fite in הערות שוליים, צילום.
Tags: , , ,
comments closed

לספר את סיפורה (3)

אריקה קינץ כותבת ב"ניו יורק טיימס" על בלרינות המחליטות להפוך לאמהות. בדור הקודם של הדיוות, הבלט היה הכל. בדור הנוכחי, יש בלרינות הבוחרות באמהות, אלא שברוב המקרים משמעות ההחלטה היא עיכובה של הקריירה האומנותית או ויתור מוחלט עליה.

בלרינות נדרשות להיות דקיקות ומחוייבות לחלוטין לביצועיהן האמנותיים. בשעה שבשנות התשעים להקות לא היו כלל מוכנות להופיע עם בלרינות בהריון, כיום ישנה פתיחות מסויימת כלפי בלרינות המתעקשות להמשיך ולרקוד תוך כדי ההריון או מיד אחרי הלידה. המלכודת הסמויה מעין היא שבמקרים אלו הבלרינות נדרשות לחתום על ויתור גורף על זכויותיהן במקרה של פציעה.

גופן של רקדניות בלט הוא כלי ביטוי אומנותי באותה מידה שהוא כלי ליצירת ילדים. אולי באופן בולט יותר מאשר בתחומים אחרים, תפקיד האמן ותפקיד האם מצויים, במקרה של בלרינות, על מסלול התנגשות.

אסתטיקה של הריון

בשנת 1991 צילמה אנני לייבוביץ' את דמי מור, בעירום, בחודש השמיני להריונה. התמונה, שהתפרסמה ב"ואניטי פייר", הפכה עם השנים לאיקונה תרבותית ויצרה אופנה של צילומי נשים הרות.

מור, שמבקריה נהנים להצביע בארסיות על קריירת המשחק המקרטעת שלה, המציאה את עצמה מחדש בדמות האם החושנית-המיועדת, ואיחדה את תפקיד האם עם תפקיד השחקנית. גם כיום, יותר מעשור לאחר הצילום המפורסם, עם השמועות על הריון חדש בגיל 42 מור טוענת "הריונות מחמיאים לי".

האמהות לעתיד, שהציפו את הסטודיו של לייבוביץ' בעקבות הצילום של מור, בבקשות לצילומי עירום משל עצמן, הופנו אחר כבוד לג'ניפר לומיס, שהפכה את אמנות הצילום של האשה ההרה לייעוד אישי.
בדומה ללייבוביץ' שצילמה את מור מתבוננת בנקודה מרוחקת מעל ראשה, חסרת מודעות או עניין בצופה המתבונן בה, מהורהרת ושקועה בחיים המתהווים בתוכה, חושנית אך נטולת מיניות, לומיס מצלמת את הגוף הנשי המלא תוך שימת דגש על הבטן המתבלטת, ממקמת את הנשים המצולמות בסביבה ביתית, תוך הקפדה על אור טבעי הזורם מחלון הממוקם, לרוב, מאחורי האישה.

בצילומים בהם מצולם גבר ביחד עם האשה ההרה, מדובר באב לעתיד המופיע כשחקן משני לאם המיועדת. הגבר, לרוב, מחבק את זוגתו מאחור, קווי גופו מעוגלים-נענים לגוף הנשי המלא, מדגישים את מרכזיותו של הגוף הנשי הפורה.

הסיפור שמאחורי התמונה

הלגיטימציה הניתנת לגוף הנשי ההרה מעניקה, לכאורה, מקום מרכזי וציבורי להוויה נשית שבעבר נכלאה בתוך המרחב הפרטי. אלא שהאסתטיקה המסויימת הזו של הגוף הנשי ההרה מייצגת נאראטיב תרבותי המכתיב מודל מוגבל ושמרני של אשה העומדת להפוך לאם.

ברוב התמונות מוצגות נשים המשתייכות למעמד הבינוני והגבוה, המצולמות רגועות ומאושרות בסביבתן הביתית המוגנת, ומפגינות אחדות, פליאה ושביעות רצון מהחיים המתהווים בתוכן. הזמנת הצלמת אל המרחב הביתי מצהירה: "הביטו בי, אני אם מאושרת בהתהוות".

העדפת נאראטיב האשה-ההרה-המאושרת, הבא לידי ביטוי בתמונות אלו, מציבה מודל אסתטי בלעדי אחד החוטא למציאות, שהיא בדרך כלל מורכבת, מלאת סתירות, ורחוקה מלהתאים לסיפור בו יש רק מודל אחד.

עלה של חוכמה 25 באפריל 2005

Posted by Keren Fite in הערות שוליים.
Tags: , ,
comments closed

זו סוף עונת הפריחה של הבוהיניה.

הבוהיניה בלקיאנה (Bauhinia Blakeana) היא הפרח הלאומי של הונג קונג. עלה הפרח מכונה "העלה החכם" ותלמידים מניחים אותו כסימניה בספריהם על מנת להפוך את הלימוד ליעיל.

לקראת עונת הבחינות הממשמשת ובאה, אם לא יוסיפו עלי הבוהיניה חוכמה, לפחות יוסיפו ריח ויופי לספריה.

דוד אבידן 23 באפריל 2005

Posted by Keren Fite in פניות הציבור, שירה.
Tags: , , ,
comments closed

את שורות השיר של דוד אבידן המופיעות בפתיח גיליתי חרוטות על פסל של אורה נויפלד (שפינר) לזכר מאיר (רורי) שפינר, שנפל במלחמת סיני. נויפלד יצרה פסל של חיבוק, הלוכד את העין בקוויו הזורמים. שתי דמויות כרוכות זו בזו, ואין לדעת היכן מתחילה האחת והיכן מסתיימת השניה.
מי שמכיר את השיר ויודע לומר היכן פורסם במקור, מוזמן לכתוב ולספר לי. תודתי מובטחת מראש.

עדכון 23.4.05
תודה לפאר שסיפר כי שם השיר הוא "בלדה על הצל", מתוך הספר ברזים ערופי שפתיים (1954), ושלח לי גם עותק סרוק של השיר המלא.

מורי זן פעוטים 20 באפריל 2005

Posted by Keren Fite in בודהיזם כאן ועכשיו, פניות הציבור.
Tags: , ,
comments closed

בברכות היומיום* מציעים מילה וג'ון קבט זין להתייחס אל ילדים כאל מורי זן. "מורי זן לא מסבירים את עצמם, הם פשוט נוכחים".
כמו מורי זן, ילדים אינם עקביים. בדרכים מתסכלות, מצחיקות, כואבות ומאושרות הם מפגישים אותנו עם סיפורי ה"צריך", "רוצה", "יכול" שלנו, ומלמדים אותנו שארמונות של חול, הם רק ארמונות של חול.

*Everyday Blessings: The Inner Work of Mindful Parenting. Myla and Jon Kabat-Zinn. Hyperion, 1997

.

הגדה אחרת: מרים שפרה ופועה 20 באפריל 2005

Posted by Keren Fite in הערות שוליים, פסח, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , ,
comments closed

לספר את סיפורה (2)

כשאתם יושבים לשולחן הסדר ומספרים את סיפור יציאת מצרים, ספרו גם את סיפורן של הנשים. צרו מרחב ותנו קול למי שנדחקו אל השוליים.

שפרה ופועה

כאשר החליט פרעה להרוג כל בן היילוד, זימן אליו את המיילדות שפרה ופועה והורה להן להרוג את הבנים ברגע לידתם. שתי המיילדות, שידעו כי סירוב מפורש להוראת פרעה יעלה בחייהן, השפילו עיניהן ואמרו "אדוננו פרעה, לא נוכל לעשות זאת משום שהתינוקות נולדים מהר כל כך שאיננו מספיקות להגיע בזמן". "אם כך", אמר פרעה בכעס, "השליכו אותם אל הנהר!".

התנגדותן השקטה של הנשים היתה ההשראה להטפותיו של הכומר פריץ "הנווד", שעבר בין הכנסיות הקלוויניסטיות בשנת 1941 (השנה בה נכבשה הולנד על ידי הנאצים), רכוב על אופניים עם גלגלי עץ (הנאצים החרימו את כל מוצרי הגומי לטובת המאמץ המלחמתי).
פריץ "הנווד" נכנס לכנסיה בכפר איברגן, והקריא את סיפורן של שפרה ופועה מתוך ספר שמות. בסיומו של הסיפור שאל את מאזיניו: מיהו פרעה של תקופתנו? מיהם התינוקות העבריים שיש להציל?
בין השנים 1941-1945 הסתירו שבע משפחות מאיברגן לוחמי מחתרת, טייסי בעלות הברית שצנחו בשטח האוייב, ויהודים.

יש המפרשים כי שפרה היא יוכבד, אמו של משה, ופועה היא מרים, אחותו.

באר מרים

מרים, אחות משה, היתה נביאה בזכות עצמה. יש המפרשים כי חזתה את הולדת משה ואת גאולת העם: "בן יוולד לך אימי, והוא יושיע את ישראל". מרים הוליכה את הנשים בריקוד ובשיר בחציית ים סוף. בזכות מרים ליוותה את העם באר מים חיים במשך ארבעים שנות הנדודים.

דמותה של מרים מסמלת חיים, התחדשות, ומנהיגות נשית. עם השנים התפתחה מסורת של הוספת כוס מרים לסדר הפסח, כוס מים חיים הנמזגת בתחילת הסדר, או אחרי מניית עשרת המכות או בסיום הסדר במקביל לכוסו של אליהו. מאחר ומדובר במנהג חדש יחסית, ישנה חירות בבחירת אופן שילובו בטקס החג.

אפשר גם להביא תופי מרים לשולחן הסדר ולקרוא או לשיר שירים.

תפוז בקערת הפסח

לפני עשרים שנה, כשסוזנה השל דיברה על זכותן של נשים ללמוד ולהפוך לרב, צעק גבר מהקהל במחאה: "אשה שייכת לבמה ציבורית כמו שתפוז שייך לקערת הפסח".
מאז מוסיפות הנשים תפוז לקערת הפסח כדי להזכיר את מקומן, את חירותן, כדי להשמיע את קולן. עם השנים הפך התפוז לסמל של הזמנה והכלה של כל מי שנדחו אל השוליים, למשל הומוסכסואלים ולסביות.

ומי ששואלת את עצמה, למה לי סיפורי נשים בהגדה של פסח ? מוזמנת לקרוא את השאלות והתשובות של ארבע הבנות.

חג שמח!

 

מחסום כתיבה (1) 12 באפריל 2005

Posted by Keren Fite in כתיבה יוצרת.
Tags: , , , ,
comments closed

שריל אורינג כלאה 600 מכונות כתיבה בתוך סורגי מתכת ויצרה את "מחסום כתיבה".
כלי הכתיבה הכלוא מייצג אמירה אסתטית ופוליטית על צנזורה וחופש הביטוי.

העבודה הוצגה לראשונה בשנת 1999 בברלין, ביום השנה ה- 66 לשריפת הספרים ההמונית שביצעו הנאצים.

אנשים כותבים נהנים, לכאורה, מחירות של מילים. הצנזורה נתפסת ככוח חיצוני הפועל לצמצם ולהשתיק את חופש הביטוי של האדם הכותב. אלא שהמציאות החיצונית של ביקורת משתיקה ומסרסת, משקפת גם מציאות פנימית אלימה וכולאת.

הענות 12 באפריל 2005

Posted by Keren Fite in פניות הציבור.
Tags: , ,
comments closed

קיים הבדל מהותי בין להגיב (react), לבין להענות (respond).

כשמגיבים חוזרים שוב ושוב (re) על פעולה (act) המתכתבת, ברוב המקרים, עם רוחות רפאים, תפיסות ומושגים מהעבר, ואין לה שום קשר ישיר עם רגע ההווה. בכך, לעיתים קרובות, מחמיצים את הרגע.

כשנענים נותנים תשובה הולמת להתרחשותו של הרגע. מתהווים ביחד עם המתרחש ולא בנפרד או בניגוד לו.

בהגיעם אל נקודת מעבר של נהר, פגשו שני נזירי זן עלמה יפהפיה שהתקשתה לחצות את המים בשל עומקו ומהירותו של הזרם.
הנזיר הראשון היסס והחל להתנצל ולהסביר שחוקי מסדר הנזירות אוסרים עליו מגע עם אישה.
הנזיר השני שתק, הרים את הנערה בזרועותיו, ונשא אותה אל מעבר לזרם השוצף, אל גדת הנהר השניה.
שני הנזירים המשיכו בדרכם.
לאחר זמן, פנה הראשון לשני ואמר: "לא היית צריך לשאת את הנערה כך על זרועותיך. אסור לנו, הנזירים, לגעת בנשים". מופתע, ענה הנזיר השני: "אתה לבטח עייף מאוד! אני השארתי את הנערה על גדת הנהר. אתה נשאת אותה עימך כל הזמן".

נזיר אחד מגיב למושג "אישה", מחמיץ את הנערה שמולו ואינו מסוגל להענות לבקשתה.
נזיר שני אינו מביא דבר אל המפגש, ולכן נענה לבקשה של אותו הרגע ומותיר את הנערה מאחור.

מראות ומוראות היצירה 5 באפריל 2005

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מקור, פסיכולוגיה.
Tags: , , , , , ,
comments closed

"כאשר את כותבת את יוצרת מציאות חדשה והופכת שלמה… בדומה לשכיבה על ספת הפסיכולוג, במהלכה ממחיזים שוב ושוב אימה פרטית, הישות היוצרת מתפקדת כמו פסיכואנליסט הנותן צורה ומשמעות למה שהאישיות חווה כהתנסות כאוטית וחסרת משמעות", כותבת המשוררת האמריקאית אן סקסטון במכתב לחברתה אן ויילדר.

סקסטון האמינה כי תהליך הפיכת חומרי התת-מודע חסרי הצורה למילים בעלות משמעות היוצרות שיר הינו מאבק העשוי לעלות בשפיות דעתו של הכותב. אולם, כפי שאמרה בראיון משנת 1965, אם הצליח הכותב לשרוד את הכאוס יוכל להתענג על הסדר החדש שמביא השיר: "את צדה את המשמעות, נאבקת כדי למצוא את הדבר אותו את רוצה לומר…עליך לחדור עמוק יותר בכל פעם, ולעיתים את תוהה כיצד זה לא טבעת… כתיבת שיר מניחה את הדברים במקומם… הדברים מצויים בתוהו ובוהו ואם הצלחתי לכתוב שיר הרי הגעתי מחדש למקום של סדר, העולם חוזר להיות יותר אמיתי והגיוני… זהו מאבק קשה אך יש עונג גדול בעבודת הכתיבה".

הקשר שיוצרת סקסטון בין כתיבה יוצרת לבין טיפול פסיכולוגי דינמי אינו קשר של זהות בין שיגעון לבין יצירתיות, וגם לא רומנטיזציה של כאב נפשי או של ה"ריפוי בדיבור", אלא הצבעה על שפת השירה כמבע היוצר שייכות וסדר. עבור סקסטון, שירת הוידוי היתה דרך לשתף את קוראיה במוראות הכאב הנפשי העצום אותו חוותה, ולהעניק לסבל האישי משמעות אוניברסלית שמעבר לחוויית הסבל הפרטית.

רחל בת עמי, המטופלת הכותבת מכתבים לד"ר גבריאל וייסמן, הפסיכיאטר המטפל ב"מכתבי אהבה לפסיכיאטר", לכודה בתוך חיפוש כואב וסיזיפי אחר מילים. מציאת המילים מעניקה שליטה, צורה ומשמעות, אך החיפוש אחר המילים הינו אובססיבי, מסוכן ומכאיב. עצם הצורך לכתוב מוצג כמחלה:

"בבואה לקבל עזרה מד"ר גבריאל חורחה וייסמן ביקשה ממנו לגאול אותה מן המגרעה הזו, שיש בה הטרדה ועודף בלתי נחוץ לאנשים הממוענים. אינני יכולה להפסיק לכתוב. המילים הנכתבות מעייפות אותי ועוד יותר מעייפות ומכאיבות אלו שלא נכתבו. הרי איני יכולה להמשיך כך, אמרה לו. כל ימי חיי לכתוב ולכתוב ואין לי למי לתת".

בדומה לאן סקסטון מזהה רחל את הסכנה שבהתמסרות לכתיבה, אך מוצאת מנוחה ביופיה של היצירה המוגמרת: "גברה תשוקתי לנוע במילים של השיר… אני מנסה להאט את הכתיבה. כך יהיה לי קל יותר לשלוט…בהמוני המראות המתפרצות. לא אפחד… כמה יופי כאן".

הסיבה המוצהרת לתחילת הטיפול היא ניסיונה של רחל, אשה נשואה ואם לילדים, להשתחרר מקשר כואב ורב שנים עם שני אהוביה לשעבר. רחל, עבורה כתיבה ואהבה שזורות יחדיו לבלי התר, מבקשת להשתחרר מהצורך הכפייתי-כמעט לכתוב מכתבי אהבה לשני הגברים האהובים,  שעובדת היותם רחוקים ובלתי מושגים רק מגבירה את מעיין הכאב והכתיבה. תוך כדי קריאה מתברר כי רחל מוקסמת-מאוהבת במילים, ומאחר שאינה מסוגלת, כנראה, לאהבה מופשטת, נטולת אובייקט מוגדר, מפנה היא את מילותיה המאוהבות לגברים שבמראם, קולם ואישיותם קוסמים לה ומעוררים את מעיין כתיבתה. הצורך לכתוב לקורא מוחשי וקיים שניתן לפגוש ולמשש, הצורך לעצב את המציאות אל תוך יופי מילולי, חזק עוד יותר מהצורך להשתחרר מן המילים, ורחל מוצאת עצמה כותבת מכתבי אהבה לפסיכיאטר, גבריאל, ומחליפה את שני מושאי אהבתה הקודמים במטפל שיועד לגמול אותה מן הכתיבה-האהבה.

כתיבה כואבת, קריאה נוטשת

 

"מכתבי אהבה לפסיכיאטר" מניח כי מתקיים קשר של אהבה חד-צדדית בין הכותבת לבין מכותביה, מתייחס לכל קורא כאל "אהוב נוטש", נוגע בכמיהה ובפחד שבהתמזגות עם ה'אחר' המדומיין והממשי, ומציג את האשה היוצרת כנטע זר הנתון בתוך בדידות קיומית, בלתי מסוגלת לאחוז במילים שכתבה או בקורא שיקרא אותן.

הפערים הנאראטיביים ביצירה שלחו אותי לחפש תשובות ביצירותיה הקודמות של רונית יוכל-חיטין. הכאב הנפשי שחווה רחל מתומצת יפה במילות ההקדמה ל"ספר מבחר המראות" (כרמל, 1996): "כבר ימים רבים אני מחברת בנפשי מילים אלו אליך ומרצוני לשמוע קולך הקורא ולדייק לראותך, רב הנמחק מן הנכתב. ככל שנדמה שמדייקת אני לראותך, אתה זז ומשתנה… איני מצליחה לראותך, אלא כריקות המראה, שבתנועת המילים הכותבות אותך בה, אני מזהה את חומרי נפשי… אתה חש ? עוד מעט נצא למסע. משהו מתערבב ממני וממך, נרשמת מראתנו. זו התחלת היצירה שלך וראשית צערי שיגבר אחר כך ויעמק, באשר לא אהיה בספרי לאסוף המילים מיצירתך, לכותבה. בקפוא המילים עבורי, מתחילות הן לרחוש חיים בך ורגע העכשיו של זמנך הוא רגע עבר אובדני והחסר המראות שיצרתי לנו… מה אכאב, שביצירתך במראה שלי, בך נשיפותי לא תיווצרנה… כעת פרידתנו…".

לאחר פגישתה הראשונה עם אן סקסטון כתבה אן ויילדר "היה זה כאילו איקרוס צולל מהשמים לא אל אובדנו בים אלא אל מקום מקלט, אל חיקי… ליבי". סקסטון, שדימתה את זהותה כמשוררת לאיקרוס פורץ גבולות המתעלס עם אור השמש במחיר חייו, נמשכה מיד ל"מקלט איקרוס" שהציעה לה ויילדר: "כאשר מישהו תופס אותך, אינך נופל…אני נפלתי משמים וזו היתה אהבה, ואת תפסת אותי, וזו היתה אהבה".

רחל, מטופלת מודעת בעלת דימיון מפותח ויכולת הבעה עצמית נדירה, מאתגרת את גבריאל, המטפל. הקשר הטיפולי הנרקם במהלך שתים-עשרה שנים, ומשלב בתוכו "ריפוי בדיבור" (ובכתיבה) ביחד עם טיפול תרופתי, מעלה תמיהה בנוגע למהותו ולגבולות נחיצותו של טיפול פסיכולוגי-דינמי ארוך טווח. "לא יכול היה הגורל להפגיש שתי בריות כה עונות זו על צרכי זו וכה רחוקות במקור צמיחתן", אומר גבריאל לרחל, כאשר היא מגיעה ביוזמתה אליו מתוך ניסיון לסכם את הקשר הטיפולי. גבריאל, שעולה לישראל כשבפיו עברית בסיסית, מתקשה לפרוץ את קשר המילים בו מתענה המטופלת שבאחריותו. "כמעט עילג הייתי… ואילו את מוצפת מילים", הוא מתוודה בפניה, "בהמשך הטיפול הרהרתי הרבה פעמים האם הטיפול אינו הופך בעבורי לשיעורים לשיפור השפה שלי. בקלות יכולתי לאבד עצמי שם. או אז, הייתי צריך לשלם לך. להפוך את כל הסדר".

במהלך הקריאה מתבהר כי המטפל הופך להיות מעין קביים רגשיות עבור רחל המתקשה "להתחיל את הלבד בלעדיך", והמפגשים השבועיים הופכים עם חלוף הזמן למפגש רעים שרק התשלום הקבוע מזכיר את היותם שונים מידידות בין שווים. פרידתה של רחל מגבריאל מצביעה באופן ישיר על נישואי החטא שבין אהבה לבין כסף: "היום זוהי פגישתנו האחרונה… כך להמשיך זה כמו לתת אתנן בשביל ידידות… אני על ידידות איני משלמת…".

למעשה, כתיבת הספר עצמו, המחייבת את רחל לקרוא ולערוך מחדש את המכתבים שכתבה לגבריאל, מהווה "מראת תיקון". זהו מסע של פרידה מ"מקלט איקרוס" שלה, מסע של השלמה עם זהותה כמשוררת, "אם משמעות ה'יצירה' להיות 'צמח בר' שיהיה". בכך מהווה רומן מכתבים זה הרחבה לתחושות אותן מביעה יוכל-חיטין בשיר "כציפור ים": "…למילים יש קדושה, לעמוד לבדן אצל דממת קולותי…עודי נופלת… כציפור ים ירויה…רעידת אצבעות אשה שורטות בלחייה אותיות של זמר: כתכלת חופשיה אובדת ברקיע, בנשימותי אני" (מתוך "בדרך אליך רוברט", ספריית פועלים, 1995).

אל תקחו את הספר הזה לטיסה. קחו אותו למקום בו יש לכם את המרחב והזמן להתמסר לעושר הלשוני, לריבוי האלוזיות הספרותיות והמקראיות, ולמורכבות הרגשית שהוא מביא. שחררו עצמכם מהצורך לקרוא אותו בשמרנות מתחילתו ועד סופו, והרשו לעצמכם לגלות לאט את השירה הטמונה בתוך הפרוזה של המכתבים.  מי שיעז ויצא אל המסע יכנס אל תוך ארץ פלאות של מכאובים ועינוגים, אל דרכים של הנאה חושנית ממילים החושפות בפני ההולך בהן את מראות ומוראות היצירה.

פורסם (בגירסה שונה) במוסף ספרים של "הארץ" 30.3.05 בכותרת "אצבעות אשה שורטות בלחייה אותיות של זמר"

התמונה: "דדאלוס ואיקרוס", צ'רלס פול לנדון (1826-1760)