סיפורי דהרמה (3): אינך חייב לירות ראשון 5 באוגוסט 2008
Posted by Keren Fite in סיפורי דהרמה.Tags: אג'אן ג'מני, חמלה, מוות, מלחמה, נחמה, סיפורי דהרמה, פחד, קמע
8 comments
ככל שהפכו בכירי הממשל בתאילנד מושחתים יותר, כך גבר חוסר שביעות הרצון בקרב עמם, ויותר ויותר אנשים נמלטו אל היערות בדרום תאילנד כדי להצטרף אל המורדים. איזור דרום תאילנד הפך לאתר התנגשות אלימה בין כוחות הממשלה לבין המורדים. הכפריים באיזור נפגעו קשות מהמאבק האלים בין הכוחות.
כשאג'אן ג'מני (Ajahn Jumnien) החל ללמד במנזר במחוז נאסאן בשנת 1967, נאמר לו שמוטב לו לעזוב את האזור, משום שאם ישאר לבטח ירו בו. המשטרה סברה כי הוא קומוניסט התומך במורדים, המורדים סברו כי הוא מרגל של הממשלה. אלא שאג'אן סירב לעזוב.
בתגובה הציעו לו שני הצדדים את "הגנתם". אג'אן הסביר בנימוס כי הדהרמה היא מבטחו, וכי הוא יקבל אל שיעוריו את כל מי שירצה לבוא ולהקשיב. המקדש שלנו הוא מקום מקלט משדה הקרב של התשוקה, הסביר, שלום אמיתי לא יגיע כתוצאה משינוי חברתי. יתכן שלשני הצדדים יש טיעונים צודקים, אלא שהשלום הפנימי יגיע כתוצאה מהדהרמה, כתוצאה מהחוכמה המכירה בהשתנות המתמדת של הקיום.
בסופו של דבר לימד אג'אן את כוחות הממשל שבכפר ואת המורדים שבהרים. גם החיילים וגם המורדים סיפרו לו שהם מפחדים למות, ומשום שהם מפחדים הם חייבים לירות ראשונים. אג'אן הקשיב. בביקורו הבא אצל החיילים, ובנפרד אצל המורדים, הביא להם קמעות ואמר: הקמע הזה הוא קמע "אל מוות". אני בירכתי את קמע המגן הזה, וכל עוד תענוד אותו לא תמות. עכשיו אינך חייב לירות ראשון.
במשך תשע שנים המשיך אג'אן ללמד באיזור. במהלך הזמן שימש כמתווך בין הממשלה לבין המורדים והכפריים ותיווכו איפשר להם לממש את הבטחת הממשלה לחנינה.
כולנו זקוקים למקום של נחמה, מקום של חמלה, מקום מקלט משדה הקרב של התשוקה. כשאנחנו באים לעזור, באים מתוך רצון להיטיב ולשנות, גם מעשה צנוע כמו הבטחה של הגנה, נכונות להקשבה ללא שיפוט או היכולת להכיל את פחדיו של האחר ללא הטפה, עשויה לשנות עולמות.
מתוך
Kamala Tiyavanich, Sons of the Buddha: The Early Lives of Three Extraordinary Thai Masters Wisdom Publications, 2007
מי הזיז את החיים שלי? 12 באוגוסט 2006
Posted by Keren Fite in אמא תחת אש.Tags: אהבה, דיאטה, ילדים, מי הזיז את החיים שלי, מלחמה, מלחמת לבנון, משחקי מלחמה, פחד
add a comment
על ילדים, פחד ומלחמה (ב')
בכל פעם שאנחנו מוציאים כיבודים מתוקים ומלוחים, וחוגגים כיד הקלוריות הטובה, מתרגשת עלינו אזעקה, וגורמת לנו לנטוש את הצלחות העמוסות כל טוב ולרדת אל המקלט.
אחרי כמה נסיונות, אנחנו מגיעים למסקנה שהאזעקות מופיעות כשאנחנו מכרסמים צ'יפס. "למה תמיד יש אזעקה כשאנחנו אוכלים צ'יפס ?", אני שואלת את הצמד-חמד ברצינות תהומית.
לוחם-האור מתנדב לפענח את המשמעות הנסתרת מאחורי התעלומה: "זה בגלל שנסראללה רוצה לעשות לך דיאטה, אמא, את תמיד מחסלת לנו את כל הצ'יפס".
אין כמו צחוק בריא כדי לאוורר את שדי הפחד.
משחקי מלחמה
הצמד-חמד משחק במשחקי מלחמה. משחק סוציו-דרמטי קוראים לזה המומחים. משחק שמפיג פחדים. בימים כתיקונם אני מציעה משחקים אחרים, אבל עכשיו אני לא מתערבת. המבוגרים משחקים במלחמה. ולמה שלא ישחקו הילדים?
הם מכבים ביחד שריפות עם מסוקים, כמו שראו בהר ממול כשנפלו עליו קטיושות והבעירו את עצי הזיתים. הם מסיעים משאיות עם תחמושת, כמו שראו בכבישים. הם מגינים על הבית בעזרת חרבות וחיצים.
אבל אתמול הודיעה מלכת-השמים: "נמאס לי לשחק כל הזמן במלחמה, אולי נשחק באהבה?".
"איזה משחק את רוצה?" שאל לוחם-האור בחשדנות.
"אני אהיה נסיכה, ואתה תהיה נסיך, ובסוף נתחתן", היא מציעה.
"בסדר", הוא עונה, "אבל אני לא רוצה להתחתן".
גם לי נמאס ממשחקי המלחמה. לא רוצה להתחתן או להפוך לנסיכה. רק תחזירו לי את החיים שלי בחזרה.
בכי 5 באוגוסט 2006
Posted by Keren Fite in אמא תחת אש.Tags: אלן מקארתור, בכי, ילדים, מלחמה, מלחמת לבנון, מרוץ הוואנדה גלוב, פחד
add a comment
על ילדים, פחד ומלחמה (א')
מרוץ הוואנדֶה-גלוב הוא המרוץ היוקרתי והמאתגר ביותר לשייטי יאכטות. מסלול המירוץ המעגלי עובר דרך הים הדרומי, הנחשב פראי, מסוכן ובלתי צפוי. התחרות מתחילה ומסתיימת בצרפת, ומיועדת לשייטים בודדים המתמודדים מול עצמם ומול איתני הטבע, אתגר הולם למי שמחשיבים עצמם טובי הימאים בעולם.
זהו אחד מתחומי הספורט הבודדים בהם נשים מתחרות כשוות לגברים, ולא במסגרת ליגה נפרדת. בשנת 2000 השתתפה אלן מקארתור בתחרות וזכתה במקום השני. הזכיה הפכה אותה לאשה המהירה ביותר בתבל ולמשתתפת הצעירה ביותר (24) שסיימה את התחרות.
ה- BBC תיעד את מסעה של מקארתור בעזרת מצלמת וידאו שהותקנה על היאכטה שלה. בכנות מפתיעה מקארתור מתעדת את רגעי ההתעלות ומפח הנפש, את הכאב והקושי לצד הדבקות במטרה ושמחת ההישג.
"אף אחד לא נשאר דומה לעצמו אחרי התנסות כזו"
ההתמודדות מול עצמה ומול איתני הטבע, חוויית היופי הפראי של הים הדרומי, מביאים את מקארתור אל ההכרה שדבר לא ישאר דומה למה שהיה לפני חוויית המרוץ. במהלך המסע, ברגעי ההתמודדות הקשים, בזמן בו הרגשות חוצים איזה גבול פנימי בלתי נראה, מקארתור פורצת בבכי. מתוך אינטואיציה בלתי-פסיכולוגית בעליל מקארתור לא מנתחת, בוחשת או נוברת בשטף המתפרץ, אלא פשוט מניחה לו לבוא וללכת. היא לא נמלטת מהכאב ומהפחד שיצרו את הדמעות, אלא מניחה להם להתפרץ ולחלוף. הבכי אינו גורם לבושה, לחולשה או להרמת ידיים, אלא משמש שסתום ביטחון המאפשר שיחרור לחץ והרפיה. מקארתור מניחה לבכי להתפרץ ולהרגע, ואז ממשיכה בשיגרת הטיפול ביאכטה, כשכל תשומת ליבה נתונה מחדש לנתיב המסע.
המלחמה הזאת חורצת בנו סימנים ודבר לא ישאר דומה למה שהיה לפני בוא הקטיושות. בגילם הרך הילדים שלי יודעים להבחין בין יללת אזעקה לבין צופר של אמבולנס, בין טרטור של מסוק לבין אופנוע הרועם על הכביש, בין נפילה של קטיושה לבין הדי התותחים של צה"ל. הם יודעים להסביר מהו מקלט, ומה ההבדל בין קטיושה לבין טיל. הם שואלים מה יקרה אם נמות.
לעיתים, כשסאת האזעקות ונפילות הקטיושות מתמלאת, הם בוכים. בכי מתפרץ הכועס על השיבוש של החופש שהיה אמור להיות כיף. בכי של פחד החרד שמא תפול הקטיושה על ביתם, על ראשם.
אנחנו לא שואלים למה הם בוכים, לא מנסים לנתח או להסביר, נמנעים מלשקוע בביצה הטובענית של "אנחנו" ו"הם", מוותרים על הבחישה בסוגיות הצדק והחרב. אנחנו רק מחבקים.
קישורים נלווים:
האתר הרשמי של מרוץ הוואנדה-גלוב
סיקור מסעה של מקארתור באתר BBC (בטור הימני מופיעים קטעים קצרים מהסרט המתעד את המרוץ)
