הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

שב, בני, ואספר לך אגדה על מוות 24 בינואר 2006

בספר "שעת מותנו", דן פיליפ אריאס במוות הנתפס בתקופתנו כמוות מבורך: מוות פתאומי, רצוי במהלך השינה, בלי כל התראה מראש. מוות זה, המכונה "מות נשיקה", נחשב ל"מבורך" משום שהוא נתפס כמוות ללא סבל. מתוך השוואה היסטורית מוכיח אריאס כי המוות המבורך של החברה המערבית במאה העשרים (הספר פורסם בשנת 1981) נתפס כמוות מקולל במאות קודמות. המוות הטוב בתקופות אלו היה פרידה טקסית מתוך ציפייה ומודעות, עד כדי הרהור על המוות בזמן המיתה. מוות מהיר ללא התראה מנע מהמת את האפשרות להתבונן מחדש בחייו תוך כדי פיתוח מודעות וענווה, ולכן נחשב למוות "מקולל".

בתרבות הסוגדת לנעורים, המשקיעה את מירב משאביה בשיכלול האמצעים לשימור מראה צעיר ולהארכת תוחלת החיים, נדרש אומץ לפרסם רומן לבני הנעורים העוסק בקשר הנפתל בין מוות לבין חיים, במרכזו עומדים אב הגוסס ממחלת הסרטן, הכותב מכתב פרידה לבן שלא יראה את התבגרותו, ובן המספר את הסיפור עם קריאת המכתב, אחת עשרה שנים לאחר מות אביו.

גאורג רד הוא בן חמש עשרה. אביו נפטר כשהיה בן ארבע, אולם דאג לכתוב ולהחביא מכתב לעתיד, המתגלה במפתיע בעגלת הספורט האדומה בה היה לוקח את בנו הקטן לטיולים. המכתב מספק לגאורג טיול אל שבילי העבר והזכרונות, אל שאלות של חיים ומוות.

סיפורו של האב, יאן אולב, נבנה כסיפור בלשי שהתעלומה המרכזית בו היא זהותה של נערת התפוזים, נערה בה נפגש ומתאהב יאן באופן מסתורי, מבלי לדעת עליה דבר. איסוף הפרטים השקדני ואירגונם לכדי נאראטיב בעל משמעות מעניק לאב, ובהמשך לבן, תחושת שליטה ואשלייה של סדר במציאות אכזרית בה איש צעיר, שזה עתה מימש את אהבתו, נאלץ להפרד מחייו.

"רק מחלות טובות לב שולחות את החולה ישר למיטה", כותב יאן לגאורג, "במחלה קשה, לעומת זה, עובר בדרך כלל זמן רב עד שהיא הופכת את חייך ומשליכה אותך על הרצפה לצמיתות… במפגש האחרון הזה בינינו, כל אחד מאיתנו עומד לכאורה על הפסגה המעורפלת שלו ומנסה להביט באחר. בינינו משתרע העמק המובטח שעברת אותו בדרך חייך – דרך שאני לא אזכה לראות אותך מתהלך בה" (עמ' 16).

סיפורו של יאן אולב מאפשר לגאורג הכרות אנטימית עם האב שהוא בקושי זוכר. עם התקדמות העלילה, נוצר דיאלוג מדומיין בין האב לבין הבן, ומהלך הכתיבה והקריאה מקבל מאפיינים תרפויטיים המאפשרים לשניהם להשלים את תהליך האבל על האובדן שבמוות. בניגוד למוות המבורך שמתאר פיליפ אריאס, יאן אולב אמנם מהרהר במותו הקרב, מוצא עצמו מתפעל מנפלאות החיים, אולם נותר עיוור ומנוכר כלפי המוות.

בהתאם למוסכמות הכתיבה לקוראים צעירים (הספר מיועד לקוראים בגיל 11-15), ובהשפעת חרדתה של החברה המערבית הפוסט-מודרנית מפני המוות, המסר החינוכי של האב לבנו מגיע ארוז בעטיפה מתוקה של סיפור אגדה. סיפור האהבה בין האב לנערת התפוזים כולל רמיזות לאגדת סינדרלה, שילגיה, היפהפיה הנמה ומעשיית חג המולד, ונבנה כאגדה מסתורית בפני עצמה המתקיימת לפי כללים לא ידועים.

"רק אני ידעתי שהאישה הצעירה הזאת היא נערת תפוזים אמיתית, והיא גם מלאת סודות מרתקים. ידעתי שהגיעה מאגדה אחרת, וששם הכללים אחרים לגמרי מן הכללים שיש פה" (עמ' 51), "במשחק החיים הפרוע אין מקום לזיכרונות ולמחשבות שלאחר מעשה, די למשחק עצמו. זה היה הכלל באגדה שממנה באה נערת התפוזים… שמה של האגדה 'הכנס-אל-תוך-חלומי'" (עמ' 55).

גלולת האגדות המתוקה בה עטוף סיפור מותו השרירותי של האב מרככת את הכאב, הכעס והפחד מפני המוות עד כדי העלמות. מותו של האב מוצג מתוך הקשר מסתורי של הפרת כלליו של עולם קסום: "לא שיחקתי על פי הכללים. הפרתי הבטחה. הסגתי גבול, נכנסתי אל תוך אגדה שלא שיחקתי על פי הכללים שלה" (עמ' 83), "היינו כל כך צעירים. היינו בעיצומה של האגדה. לא היתה אמורה להיות לצד הדרך יונה מתה. לא כל שכן יונה לבנה. אלה היו הכללים. היונה הלבנה היתה אות מבשר רעות" (עמ' 99).

ההפתעות המובטחות לקורא בנוגע לזהותה של נערת התפוזים ולעברו של אביו החורג של גאורג, מסתברות לקראת סוף הסיפור כצפויות למדי. השאלה הרת הגורל לקראתה מכין האב את בנו, והבן את קוראיו, מתפוגגת אל תוך תשובה קלישאית ועולצת המחמיצה את האפשרות לייצג את מותו של אדם אחד, והתמודדותו של אדם אחר עם הידיעה כי הוא בן חלוף, בצורה מעמיקה, כנה ונוגעת ללב.

ההברקות המעטות הקיימות בסיפור מופיעות דווקא בהקשרם של היחסים הנרקמים בין הגבר האוהב, המשחר אחר אהובתו, לבין האהובה המתגלה כאישה מפוקחת המכוונת במיומנות את שלבי החיזור, מודעת לחלוטין לייחודו ולחמקמקותו של הרגע: "אתה חושב שרק אתה מחפש ? גם אני חלק מהסיפור הזה. אני בטח לא רק הפרפר שעליך ללכוד" (עמ' 90); "לא נסעת עד סביליה רק בשביל לפגוש 'איזו אישה אחת'. כי זה כמו לחצות את הנהר כדי למצוא מים. באירופה יש ים של נשים, הרבה נהרות. באת כדי לפגוש אותי. וכמוני יש רק אחת" (עמ' 93).

"נערת התפוזים" מציג את המוות כישות כל-יכולה ומרושעת העומדת בניגוד גמור לפלאי היקום, "אני מביט עמוק מדי אל תוך כל החידות העצובות שבאגדה הגדולה והמכוערת, שאין בה פיות טובות, רק פיות מבשרות רע" (עמ' 115), את החיים כהצלחה ואת המוות ככישלון, "החיים הם הגרלה ענקית שבה רק הכרטיסים הזוכים גלויים לעין" (עמ' 144), ואת מעשה הסיפור (בין אם הוא בדיוני או מדעי) כמהלך של פיענוח ויציקת משמעות ברורה אל תוך מערכת סימנים מסתורית, "תמיד אהבתי לפענח סימנים, ברפואה זה נקרא לאבחן מחלות… הלכתי בעקבות הדמיון שלי… העולם נעשה פתאום קטן כל כך, ולכל היתה משמעות ברורה" (עמ' 28-29).

ההתקוממות המובלעת ב"נערת התפוזים" כנגד שיבושה של ההבטחה "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה", הזכירה לי מעשיה רוסית המספרת על חייל המצליח להערים על המוות ולכלוא אותו בשק קסום ובכך לפטור את האנושות מעונשו של החידלון. הניצחון הרגעי והגשמת הכמיהה לחיי נצח מסתברים מהר מאוד כחלום בלהה; החיים הנמשכים עד אין קץ בלא המוות שישחרר את בני האנוש מסבלותיהם, הופכים לסיוט גרוע לא פחות מחיים שזמנם קצוב. החייל, המכיר בטעותו, משחרר את המוות ומניח לו לפעול את פעולתו. אולם, אליה וקוץ בה, המוות מפחד מהחייל שלכד אותו, ובבוא יומו מסרב לקחת אותו אל ממלכתו. לאחר שנדחה מגן העדן ומהגיהנום, הופך החייל למספר סיפורים נודד הטווה את חייו האין-סופיים אל תוך מארג של סיפורים. מאוייב אכזר, הופך המוות למי שמבצע את תפקידו כחלק מהחיים ולא כניגוד להם, ומספר הסיפורים אינו עסוק בהאבסת קוראיו בלקחים ברורים אלא ביצירה עשירה ומתחדשת המאפשרת מרחב קיום הדדי לחיים וגם למוות.

כפי שמסבירה נערת התפוזים לאהובה: "אולי אתה עיוור בעין אחת… שום תפוז אינו דומה למשנהו". ייחודו של סיפור החיים מעיד גם על חד-פעמיותו של המוות. חבל שבנקודה זו הסיפור נותר עיוור.

נערת התפוזים. יוסטיין גורדר. תרגם: רוג'ר הרץ. כנרת זמורה-ביתן. 144 עמ'.

התמונה:

Warren Criswell, "Death Waking Time", 1998