הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

לא נוצה לבנה של פחדנות ולא נוצה אדומה של אומץ: גברת דאלווי ומשנתה החברתית של וירג'יניה וולף 14 באוגוסט 2008

בשנת 1923, שנתיים לפני פרסומו של "גברת דאלוויי", הצהירה וירגי'ניה וולף ביומנה על מטרותיה בכתיבת הספר: "ברצוני לתת חיים ומוות, שפיות וטירוף, אני רוצה לבקר את המערכת החברתית ולהראות כיצד היא פועלת בצורתה הנמרצת ביותר… אני רואה חשיבות להתמקדות בדברים המרכזיים. גם אם אינם נכנעים, כפי שראוי, לייפוי באמצעות השפה".

הספר מתאר יום קיץ אחד בחייה של קלאריסה דאלווי, בת החברה הגבוהה המתכוננת למסיבה, ובחייו של ספטימוס וורן סמית', חייל שחזר מקרבות מלחמת העולם הראשונה כשהוא סובל מתסמונת פוסט-טראומטית. הסגנון הלירי בו כותבת וולף שוטף את הקורא בפרטי הפרטים החולפים בהכרה האנושית ומעורר אמפתיה כלפי הדמויות השונות. וולף הופכת כל התרחשות, מחשבה או הרגשה לתחום עיסוק לגיטימי של הרומן, ומעבר לסיפוק חוויה אסטטית מבקשת לאתגר את הקורא ולעורר בנשים ובגברים תודעה המואסת במבני כח המבוססים על אפליה ואלימות.

וולף שואפת להראות את הדרכים המורכבות בהן בני המעמד הבינוני והגבוה, הנהנים מזכויות יתר חברתיות ופוליטיות, שותפים, בדרכים סמויות וגלויות, לקיומה של האמפריה הבריטית ולזוועות מלחמת העולם הראשונה. כפועל יוצא, שותפות זו הופכת אותם אחראים לניצול ולעוולות שממשל זה גורם. היא פונה לבני ולבנות המעמד שלה, לגברים המשכילים ולבנותיהם, במטרה לעורר את מודעותם להיותם חלק ממנגנון דיכוי, גם אם המוטיבציה האישית של כל אחד מהם טהורה.

דמותו של פיטר וולש, אהוב נעוריה של קלאריסה דאלוויי, הוא אחד המקרים הממחישים שותפות זו. הוא חוזר מהודו לאחר שמילא בה תפקיד בממשל הבריטי האמפריאליסטי. למרות שהיה סוציאליסט בצעירותי ובבגרותו הוא נחשב לכישלון "לפי המושגים של בני דאלוויי", הוא עדיין מאמין ש"עתידה של התרבות האנושית נתון בידי צעירים… שאוהבים עקרונות מופשטים".

הסכנה בעקרונות מופשטים מגולמת, בין השאר, בחבורת נערים במדים שמצעדם חוצה את דרכו. וולש מהרהר במשמעות של מה שהוא רואה, ומתאר את המטמורפוזה המתחוללת בנערים ההופכים מצעירים קלי-דעת, לאנדרטאות חיות, ואת האופן בו אנשים חשים חסרי משמעות נוכח סימנים של עוצמה מוסדית: "הם המשיכו לצעוד, חלפו על פניו… בדרכם הקצובה, כאילו רצון אחד מפעיל באחידות את הרגליים והידיים, כאילו החיים על רבגוניותם… הונחו תחת מדרכת של אנדרטות וזרים וסוממו על ידי משמעת עד שנהפכו לגוויה נוקשה אך פעורת עיניים. אי אפשר לא לכבד את זה".

אלא שלא רק מי שנולדו אל תוך המעמדות השולטים משתפים פעולה ביודעין או מתוך עיוורון אידיאולוגי עם עוולות הממשל. סיר ויליאם ברדשו, הפסיכיאטר המטפל בספטימוס וורן סמית', הוא נציג נוסף של האלימות המוסדית המדכאת כל סטיה או שונות: "בריאות היא שמירה על אמות מידה… כמי שסוגד לאמות מידה סר ויליאם לא רק שגשג בעצמו אלא הביא לשגשוגה של אנגליה – בודד את המשוגעים שלה, אסר הולדת ילדים, העניש על יאוש, לא אפשר לבלתי כשירים להפיץ את דעותיהם עד שיקבלו את אמות המידה שלו".

"תפקידן של בנותיהם של הגברים המשכילים", טוענת וולף ב"שלוש גינאות", "הוא לאמץ גישה אדישה כלפי מלחמות… אל להן לעודד את אחיהן או לרפות את ידיהם… הפסיכולוגיה מראה כי קשה לאדם לפעול כשאנשים אחרים מגלים אדישות… אל לבנותיהם של הגברים המשכילים להגיש לאחיהן נוצה לבנה של פחדנות או נוצה אדומה של אומץ, עליהן להמנע מלהעניק נוצות בכלל".

במובן מסויים זו בחירתה של קלאריסה דאלוויי. עיסוקה בפרחים ובארגון מסיבות נובע מהמגבלות שמטילים עליה מעמדה ומינה: "יש לה תחושה סמויה שהיא בלתי נראית; סמויה מן העין; לא מוכרת; עכשיו, כשלא צריך להתחתן, כשלא צריך להביא ילדים לעולם, נותר רק להמשיך בהתקדמות המדהימה והחגיגית למדי עם כל השאר".

המגבלות אינן מעוורות את קלאריסה, והיא מודעת עד כאב  לתפקידים שמטילה עליה החברה. הספר מתאר את התייחסותה ותגובותיה למגבלות אלו. וולף אינה מציעה תכלית ברורה אחת למסיבות של קלריסה, ואינה טוענת כי בכוחו של אדם מודע ומצפוני להציל את העולם. ויחד עם זאת, מעמדה של קלאריסה מעניק לה את הכוחות שנמנעו מספטימוס וורן סמית': אל נוכח הסבל האנושי אפשר לשקוע אל תוך יאוש ומוות, ואפשר גם להמשיך לחיות באומץ לעשות טוב לשם טוב:

"כשאחותך נהרגת מול העיניים שלך מעץ שנופל… זה מספיק כדי להפוך אותך לאדם מריר. אחר כך אולי לא היתה משוכנעת בזה כל כך; חשבה שאין אלים; אין את מי להאשים; וככה פיתחה את הדת האתאיסטית של עשיית טוב למען הטוב".

וירג'יניה וולף, גברת דאלוויי. ידיעות ספרים. תרגמה שרון פרמינגר. 227 עמ'.

סיפורי דהרמה (3): אינך חייב לירות ראשון 5 באוגוסט 2008

ככל שהפכו בכירי הממשל בתאילנד מושחתים יותר, כך גבר חוסר שביעות הרצון בקרב עמם, ויותר ויותר אנשים נמלטו אל היערות בדרום תאילנד כדי להצטרף אל המורדים. איזור דרום תאילנד הפך לאתר התנגשות אלימה בין כוחות הממשלה לבין המורדים. הכפריים באיזור נפגעו קשות מהמאבק האלים בין הכוחות.
כשאג'אן ג'מני (Ajahn Jumnien) החל ללמד במנזר במחוז נאסאן בשנת 1967, נאמר לו שמוטב לו לעזוב את האזור, משום שאם ישאר לבטח ירו בו. המשטרה סברה כי הוא קומוניסט התומך במורדים, המורדים סברו כי הוא מרגל של הממשלה. אלא שאג'אן סירב לעזוב.
בתגובה הציעו לו שני הצדדים את "הגנתם". אג'אן הסביר בנימוס כי הדהרמה היא מבטחו, וכי הוא יקבל אל שיעוריו את כל מי שירצה לבוא ולהקשיב. המקדש שלנו הוא מקום מקלט משדה הקרב של התשוקה, הסביר, שלום אמיתי לא יגיע כתוצאה משינוי חברתי.  יתכן שלשני הצדדים יש טיעונים צודקים, אלא שהשלום הפנימי יגיע כתוצאה מהדהרמה, כתוצאה מהחוכמה המכירה בהשתנות המתמדת של הקיום.
בסופו של דבר לימד אג'אן את כוחות הממשל שבכפר ואת המורדים שבהרים. גם החיילים וגם המורדים סיפרו לו שהם מפחדים למות, ומשום שהם מפחדים הם חייבים לירות ראשונים. אג'אן הקשיב. בביקורו הבא אצל החיילים, ובנפרד אצל המורדים, הביא להם קמעות ואמר: הקמע הזה הוא קמע "אל מוות". אני בירכתי את קמע המגן הזה, וכל עוד תענוד אותו לא תמות. עכשיו אינך חייב לירות ראשון.
במשך תשע שנים המשיך אג'אן ללמד באיזור. במהלך הזמן שימש כמתווך בין הממשלה לבין המורדים והכפריים ותיווכו איפשר להם לממש את הבטחת הממשלה לחנינה.

כולנו זקוקים למקום של נחמה, מקום של חמלה, מקום מקלט משדה הקרב של התשוקה. כשאנחנו באים לעזור, באים מתוך רצון להיטיב ולשנות, גם מעשה צנוע כמו הבטחה של הגנה, נכונות להקשבה ללא שיפוט או היכולת להכיל את פחדיו של האחר ללא הטפה, עשויה לשנות עולמות.

מתוך

Kamala Tiyavanich, Sons of the Buddha: The Early Lives of Three Extraordinary Thai Masters Wisdom Publications, 2007