הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

"אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה" : חמלה וריקות במגילת רות 22 במאי 2007

שבועות תשס"ז

מגילת רות נפתחת בנקודת שפל בחיי הדמויות. נעמי מאבדת את בעלה ואת שני בניה במואב. רות וערפה מאבדות את בעליהן. האובדן משנה את נעמי והופך אותה מרה. כמו איוב היא זועקת את כאבה ומתריסה באוזני נשות בית לחם : "אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי:  קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה".

בספר איוב הסבל הוא מבחן אלוהי הנוצר כתוצאה ממאבק שרירותי בין טוב לרע. בסיומו של המבחן ה' מסרב לתת סיבה לסבל, וכך נותר הסבל חסר משמעות ונשגב מבינת אנוש. לעומת זאת, סבלה של נעמי מוצג כתוצר של מהלך החיים. הסבל כשלעצמו איננו טוב או רע. בשונה מאיוב, נעמי לא מקללת את יום היוולדה או מתקוממת כנגד הקיום עצמו. היא מתכנסת פנימה ומבקשת לחזור הביתה.

המילים חכמה, הבנה, וידיעה חוזרות בספר איוב. חזרה זו מעידה על סיפור בו הסבל הינו נושא לדיון אינטלקטואלי. יותר מחוויה, הסבל הוא התרחשות אותה האדם מתאמץ להבין ללא הצלחה. הניסיון להבין מתסכל ומרפה ידיים משום שהידיעה המלאה שמורה לה' בלבד: "אָמְנָם, יָדַעְתִּי כִי-כֵן; וּמַה-יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם-אֵל. אִם-יַחְפֹּץ, לָרִיב עִמּוֹ–לֹא-יַעֲנֶנּוּ, אַחַת מִנִּי-אָלֶף".

בספר רות, לעומת זאת, חוזרות המילים עשיה, פעולה וחסד, ומתייחסות לאלוהים ולאדם. הסבל מוצג כחוויה עמוקה המאפשרת התקרבות בין אדם לאדם ובין אדם לאלוהים. רות דבקה בנעמי ברגע הקשה ביותר: הרגע בו חוזרת נעמי, ריקה וחסרת כל, אל ביתה, בית בו רות תהיה נוכריה. הצהרתה של רות היא אמירה שיש בה מעשה: "כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ".

מעשה רות מהדהד את מעשה אברהם: כמוהו היא עוזבת את עמה ואת בית אביה ובוחרת באלוהים. אולם, בשעה שהליכתו של אברהם אחרי אלוהים היא הליכה אחרי עקרון דין מופשט, רות בוחרת בחמלה ובחסד. רות יכלה להצהיר הצהרת נאמנות לנעמי ולהסתפק בכך. אולם, היא מגדילה לעשות ומתחייבת לאלוהים בנקודת זמן בה אלוהים מכזיב, בשעת השפל בחיי נעמי, אותה נעמי שחלקה עם רות ימים יפים יותר.

שרש המילה חמלה הוא ח.מ.ל ומשמעותו לשאת, לחלוק עם האדם הסובל את משא הכאב [1]. בשונה מרגש האהבה, הבא לידי ביטוי במשיכה ובדחיה, חמלה היא פעולה ישירה. במעשה חסד אין עבר או עתיד אלא רק הווה. ברגע בו כבד היגון מנשוא רות אינה מבכה את העבר, ואינה מבטיחה הבטחות שווא לעתיד, אלא מציבה עצמה ישירות בכאב ההווה ובהוויית האובדן של נעמי. רות הולכת בנעליה של נעמי, "אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ ", מוכנה ומזומנה לחיי נדודים וחוסר ביטחון אישי, חברתי וכלכלי "וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין" [2], ושם, בזמן הריק של האַיִן, רות מתחייבת לאלוהים, "אלֹהַיִךְ אֱלֹהָי".

אלוהים הנמצא במגילת רות אינו אלוהים של דין צדק מופשט, אלא אלוהים הנגלה בפרטי הפרטים של החיים, ברגעי השפל וההתעלות, במעשים של חסד בין אדם לאדם. אלוהים שהמחוייבות אליו אינה מובנת מאליה אלא מתחדשת מרגע הווה לרגע הווה, הוויה בה בוחרים בכל יום מחדש.

ח ג   ש ב ו ע ו ת   ש מ ח  !

הערות
[1] הרחבה בעניין זה אפשר למצוא בכתבתו של ינץ לוי על הקשר בין סבל וחמלה
[2] הפעל אָלִין בו משתמשת רות מרמז על שנת הנודד שאינו ישן בביתו. למשל, בבראשית ל"ב, פס' י"ד: "וַיָּלֶן שָׁם, בַּלַּיְלָה הַהוּא".

עוד באותו ענין
יעקב נגן על חג שבועות כחג ההווה