הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

בנות לוהטות, בירה קרה: אלימות, נסיבות וחמלה בסרט "בעמק האלה" 22 ביוני 2009

בדיון המתפתח בסוגיית שוטרי המג"ב כתבו כמה מגיבים כי נדמה שיש פתיחות לראות את מורכבות הסיטואציה רק כשמדובר בחיילים "שלנו". הסרט "בעמק האלה" עוסק בהשלכות הקשות של מלחמת עירק על החברה האמריקאית. יש שטענו כי מדובר בסרט המשתייך לסוגת ה"יורים ובוכים", העוסק בכאב "חיילינו". לדעתי הסיפור הקולנועי והסיפור העיתונאי על חייו ומותו של ריצ'רד דיוויס מהווה המחשה ליכולת לראות את אחריות היחיד למעשיו, ביחד עם הכרה בנסיבות מורכבות, ונכונות להקשבה עמוקה ונעדרת שיפוט. המקום בו אנו רואים את הנסיבות שלנו-אנו הוא המקום בו אנחנו פוקחים עינינו לראות את הנסיבות המשפיעות על הזולת.

בסרט "בעמק האלה" שוטר צבאי לשעבר מגלה כי בנו, שזה עתה חזר מהקרבות בעירק, נעדר מבסיסו. בחקירה איטית, המדמה חקירה פלילית נפתלת בנוסח הסדרה "חוק וסדר", הפרטים בנוגע למעשיו של הבן בעירק ונסיבות העלמותו הולכים והופכים לזוועה שהסבר פשוט בנוגע למי עשה מה, ומי נושא באחריות הפלילית, אינו מסוגל להכיל.

ואולי עיקר הזוועה בסרט הזה מצויה בכותרות הסיום המספרות כי הסיפור הקולנועי אינו משל אלא מבוסס על מקרה אמיתי.

ריצ'רד דיוויס שירת במחלקה ב' באוגדת הרגלים השלישית. אנשי האוגדה היוו חוד חנית שהוביל את ההתקפה האמריקאית על עירק. יש המעריכים כי חיילי אוגדה זו היו מעורבים בהרג יותר מכל יחידה אחרת בעירק. ביולי 2003 חזרה מחלקה ב' לבסיס פורט בנינג לחופשה בבית, והחיילים קיבלו פקודה "להתאוורר ולהרגע". אחרי שישה חודשי לחימה, דיוויס וארבעה מחבריו לפלוגה הלכו "להתאוורר" במועדון "פלטינום" שהבטיח לחיילים בנות לוהטות ובירה קרה.

ריצ'רד התגייס בגיל 19. במשך 5 שנים התאמן בשיטות מגוונות של הרג, מהיכולת להרוג אדם במו ידיו ועד מומחיות בכלי נשק שונים. הבית בו גדל היה בית פטריוטי שדגל בערכים אמריקאים שמרנים. אביו לחם בויאטנם, ושירת בקבע לאחר המלחמה. סיפורי המלחמה של האב השרו על הבן רצון לחזור הביתה עם סיפורי מלחמה משל עצמו.

אמו של ריצ'ארד היא פיליפינית, והדימיון שלו לאימו גרם לילדות עמוסה ברדיפות והצקות. "לא נעים לי לומר זאת אבל יש אנשים נחשלים במיזורי", סיפר האב, לני דיוויס, "ריצ'רד חטף הרבה יחס שלילי בגלל המראה השונה שלו". על הבחירה בסוזן סרנדון בתפקיד האם בסרט, ובמובלע על הבחירה בשחקן המייצג את פניה הלבנים של אמריקה כבן דמותו של ריצ'רד, אמר לני: "סוזן סרנדון היא שחקנית נהדרת, אבל היו צריכים לבחור שחקנית אסייתית. זה היה ממחיש את הדיעות הקדומות שאשתי וריצ'רד, וגם אני דרכם, סבלנו".

בעירק ריצ'רד מתוודע לפניה השרופים של המלחמה: טנקים חרוכים וחלקי גופות פזורים ברחבי המדבר. החיילים מצלמים "תמונות מטורפות" שממחישות עד כמה מיידי, שרירותי ובלתי מסתבר הוא המוות. "כל הזמן תמהתי איך זה לשבת לדבר ולעשן סיגריה עם חבר, וברגע אחד להפוך לפחם כי בכלל לא שמעת את הפגז מגיע", סיפר אחד החיילים, "אתה הרי שומע רק את הנפילות שהחמיצו את יעדן".

אחרי זמן נוסף של אימונים, נשלחה מחלקה ב' ל"סמטת המארב" בבגדד. "היו שם 50 צלפים שאנחנו היינו צריכים להוריד" סיפר סמל פרנק לינדה. במהלך הקרב הפך הרחוב כולו לזירה של אש ופיצוצים זרועה בדם ובבשר אנושי קרוע לגזרים. הלחימה בשטח הבנוי נמשכה חמש שעות גיהנומיות, וקרב זה הפך לאחד הקרבות השנויים במחלוקת וכונה בהמשך "טבח מידטאון".

לאחר שהושג שקט מתוח, הותקפה אחת היחידות על ידי מתאבד. למרות שהמתאבד הפעיל את חגורת הנפץ במרחק מה מחיילי היחידה, ורק חייל אחד נפצע בפועל, החל מרגע זה "הוסרו הכפפות כליל". כל הלוחמים השבויים קיבלו יחס של מתאבדים פוטנציאליים.

החיילים החלו לבצע חיפוש מבית לבית בזוגות. במהלך החיפוש בבית ריצ'רד נותק מבן-זוגו, גרג פרואיט. "שמענו יריות מהקומות העליונות ומהמרתף", מספר פרואיט. כמה רגעים אחר כך, דאגלס וודקוף, שהוביל את צוות החיפוש במרתף, עלה למעלה בלוויית שני שבויים, אחד מהם איבד את ידו מפגיעה של פגז. אולי מתוך טירוף רגעי או כדי לכונן את עליונותו כמנצח, ריצ'רד תקע את ידו בכתף המדממת של השבוי הפצוע וצעק "אני הייתי צריך להרוג אותך יא מניאק!".

חודשים אחר כך, בבסיס פורט בנינג בג'ורג'יה, אחד החיילים, שהתראיין באנונימיות, ניסה להסביר את התנהגותו חסרת ההגיון של ריצ'רד: "אתה יודע, זה לא כמו שאומרים לך, אמנת ז'נבה וכל זה. כשאתה בקרב אתה לא מנסה לקחת שבויים או לעזור לפצועים. אתה מחסל אנשים וממשיך הלאה".

בסרט "בעמק האלה" חבריו של מייק מכנים אותו "דוקטור" בהומור מבשר רע. האב החוקר את העלמו של בנו מצליח לשחזר קטע קצר שצולם בטלפון הסלולרי של הבן. באותו הקטע הבן מכניס ידיו לפצעיו של פצוע שבוי באיצטלה של רופא שבא לעזור לו. בין צווחות הכאב של השבוי, נשמעות צהלות השמחה של חבריו של הבן. הקליפ הקופצני והקצר, שצילומיו חסרי מיקוד ומשמעותו נסתרת, חוזר ומופיע במהלך הסרט כדי לסתור את הצילומים הברורים והיציבים של זירת הפשע ואת הנרטיב הפלילי שהולך ומתגבש במהלך החקירה. השילוב הסותר בין שני הכוחות, זה המבקש משמעות ברורה אחת ואשמים למשפט ולעונש, וזה הנותר מלא זעזוע וללא מילים, ממחיש יותר מכל דבר את הצורך לשהות בכאוס לפני ששופטים אותו. אין כאן ניסיון להצדיק או להלל את המעשים. יש כאן ניסיון להבין את האופן בו סיטואציות בהן סכנת מוות אמיתית או מדומיינת, בשילוב כח מוחלט שניתן לצד אחד ותלות מוחלטת של הצד השני, גורמות לאנשים נורמטיביים לאבד את אנושיותם.

במהלך חופשת האיוורור, אחרי שהבירה נשפכה כמים, ואחרי אין ספור מופעי עירום של "בנות לוהטות" שגילן עולה בקושי על 16, הפכו ריצ'רד וחבריו קולניים יתר על המידה, עד אשר התבקשו לעזוב את מועדון "פלטינום". כשיצאו מהמועדון התפתח ויכוח סביב השאלה מי אשם בגירוש מהמועדון. במהלך הויכוח החלו ריצ'רד וג'ייקוב בורג'וין להתקוטט. בשלב כלשהו מצטרף גם מריו נאוורט לקרב האגרופים המתפתח. ואז, ללא סיבה ברורה שולף אלברטו מרטינז סכין ודוקר את ריצ'רד. ריצ'רד נפל אל הקרקע כשהוא מדמם, והחל מדבר עם אלברטו, מבקש שיפסיק את ההתקפה. ג'ייקוב פונה לאלברטו ואומר לו שעדיין אפשר להפסיק את הכל, לקחת את ריצ'רד לבית חולים. "חשוב על הבן שלך", הוא אומר לאלברטו. אלא שאלברטו ממשיך לדקור את ריצ'רד. בשלב זה ג'ייקוב, מריו, ודאגלס (שסירב לתת הצהרה בנושא אך הובהר מעדויות אחרות שלא היה מעורב באופן פעיל ברצח) מתרחקים מהמקום.

ריצ'רד נדקר כ- 33 פעמים. משום שלא הצליחו לקבור את הגופה, מריו, אלברטו וג'ייקוב, שורפים אותה ומשאירים אותה למאכל החיות. את ראשו של ריצ'רד הם עוטפים בכיפה. "זה סימן לכך שהיה להם אכפת מהקורבן, מעין ביטוי לאהבה", מסביר ברנרד ספייסר, אחד החוקרים בפרשה.

לני לא מקבל את ההסבר שניתן לרצח בנו. לטענתו הרצח תוכנן מראש, ומריו וג'ייקוב ריתקו את ריצ'רד בזמן שאלברטו דקר אותו למוות. מריו ואלברטו היו חברי כנופייה לפני שהצטרפו לצבא. השמועה אמרה שריצ'רד עמד לדווח על כך שאנסו נערות בעירק.

התאוריה של לני בנוגע למניעים לרצח בנו מעולם לא התקבלה רשמית. למרות זאת, אחד החוקרים הבכירים בפרשה מסכים שעדויותיהם של ג'ייקוב ושל מריו הן שטות גמורה. "אבל, אם זה מה שהם רוצים לספר, ובכל זאת זה יכניס אותם לכלא, אז נלך על זה", הוא אומר, "הם בטח רבו על דבר מה מטופש. הם לא חיבבו את דיוויס מההתחלה, ואם לומר את האמת היה לבחורים האלה קל להרוג. הם בטח עשו את זה בשביל הכיף".

לכל אחד יש את המיתוסים המכוננים מהם הוא מנסה לחלץ משמעות. פול האגיס, במאי הסרט, מקשר בעילגות מגומגמת בין סיפור דוד וגוליית לבין סיפורם של לוחמים שהפכו רוצחים: "הם היו צעירים מידי, כמו דוד", מסביר האב השכול בסרט, "לא היה צריך לשלוח ילד צעיר שכזה למשימה איומה כזו מול גוליית".

הסרט מזעזע באיפוק שבו. הסירוב להגיש את סיפורו של ריצ'רד דיוויס במעטפת של לקח ברור וחינוכי משאיר מרחב של חמלה כלפי הנרצח והרוצחים. גוליית אינו ממשל או חיילי רשע. גוליית הינו הטבע האנושי.

מקורות:

* הפרטים על הסיפור האמיתי עליו מבוסס הסרט "בעמק האלה" הם מתוך כתבה של מייקל בואלס שפורסמה במגזין פלייבוי במאי 2004. הכתבה של בואלס היא שנתנה לפול האגיס, במאי הסרט, את ההשראה ליצירה. בואלס והאגיס כתבו את התסריט במשותף.

Mark Boal, Death and Dishoner, Playboy magazine, May 2004

* ניתוח הסרט הוא בהשראת ביקורת קולנוע מאת א' סקוט שפורסמה בניו-יורק טיימס בספטמבר 2007.

A. O. Scott, “Seeking Clues to a Son’s Death and a War’s Meaning”, New York Times, September 14, 2007.

סיפורי דהרמה (5): אתה רצחת את בעלי, בוא ואלמד אותך מוסיקה 9 באוגוסט 2008

חמלה, ההיית או חלמתי חלום?

יגאל סרנה פרסם בבלוג שלו את הסיפור על נקמת האם שפורסם כאן. בדיון שהתפתח אצל יגאל כותבת מיכל: תסלחו לי אם אפקפק באמינות הסיפור יפה הנפש הזה. אמא שמוכנה לאמץ את מי שהרג את בנה? איפה יש דברים כאלו?  מה האמא לוקחת? אני אמורה להתרגש מזה? להזיל דמעה על ההאפי-אנד? נו באמת. יגאל עונה: זה לא סיפור עיתונאי,  בחיאת מיכל. זה סיפור מוסר חכם מאד. נשחקנו פה מרוב נקמות טופשנו מרוב תגמולים. ובתגובה אחרת מוסיף, [צריך] גדלות עצומה [בשביל מעשה כזה]. [גדלות] אגדתית. אבל זהו משל או סיפור מוסר, לא דיווח ממעריב. ונשמע משונה מאד במיוחד במקום כמו שלנו שבנוי על נקמת דם מתמשכת ותגמול ועין תחת עין. כמה רחקנו מהמחשבה שטמונה בבסיסו של סיפור זה.

ככל שידוע לי הסיפור על האם שאימצה את רוצח בנה הינו סיפור אמיתי ולא משל, סיפור מוסר או אגדה. ג'ק קורנפילד מספר כי שמע את הסיפור ממנהל התוכנית לשיקום עבריינים צעירים במחוז קולומביה. למה חשוב להדגיש את אמיתות הסיפור? משום שכשאנו מכנים אותו אגדה, אנו למעשה מרחיקים עצמנו ממנו, הופכים אותו לאידיאל בלתי מושג. קורנפילד לא מספר את הסיפור כאגדה או כמשל, והאשה לא מוצגת כאידאל אגדי שבני אנוש פשוטים כמותנו מסוגלים רק להעריץ מרחוק או לכמוה אליו. קורנפילד מספר על האשה על מנת להמחיש עד כמה החמלה אפשרית גם בנסיבות קשות וקיצוניות. בסיס הסיפור אינו מחשבה, וחמלה אינה אידאולוגיה. חמלה היא מעשה.

אלא שמבלי משים, מיכל נוגעת באחד הכשלים של רוב סיפורי הדהרמה. רובם מסתיימים בנקודה בה החמלה מרפאה את הסבל, במקום בו המתרגל זוכה להארה כתגמול על עבודתו הרוחנית הקשה. למרות שהסיפור על נקמת האם, סיפור שאינו בודהיסטי קלאסי, אינו מסתיים בהארה, עדיין הוא מסתיים בנקודת שיא דרמטית בה האישה מאמצת את הנער לבן. איש לא מספר לנו מה התרחש אחר כך, והאם באמת השניים חיו בעושר ואושר עד עצם היום הזה. את זה נותר לנו, הקוראים, רק לדמיין.

אולם, השאלה האם העניק מעשה החמלה תגמול לעושה אינה רלוונטית. משום כך, בחרתי הפעם בסיפור שאכן התפרסם בעיתון. סיפור אמיתי, כואב ומורכב כמו שרק המציאות מסוגלת לרקוח. סיפור ששמלווה את גיבוריו גם אחרי מעשה הסליחה והחמלה.

הגברת פיאטלי ותומי בליץ

היינקה אוברהוף היתה כנרת מחוננת. בת יחידה לאביה, התיאולוג הקתולי אוטו אוברהוף. את בעלה לעתיד, יעקב פיאטלי, פגשה באחד הקונצרטים בעיר רומא, בה ניהל אביה מכון מחקר נוצרי ושימש כמתורגמנו של שגריר גרמניה.

המהנדס פיאטלי התמחה באוירונאוטיקה ועבד בתעשיית המטוסים של איטליה הפאשיסטית. כאשר חוקקו חוקי הגזע בשנת 1938 פוטר מעבודתו. קשריו של חמו, אוטו אוברהוף, עם אנשי השגרירות הנאצית ברומא הצילו את פיאטלי ממשלוחי המוות. לאחר שיחרור איטליה, שיכנעה היינקה את בעלה לעלות לישראל. לאנשים כמונו אין מקום אחר, אמרה לו.

בארץ לימדה היינקה מוסיקה ורכשה מוניטין כמורה לכינור, ופיאטלי הצטרף לתעשיה האווירית. היינקה ויעקב היו שני הפכים: איטלקי חם מזג ופרוסית נמרצת ומעשית. לבני הזוג לא היו ילדים. ליעקב היו מאהבות לרוב. אחת מהן, ביאנקה רומנו, טענה כי נשאר לחיות עם אשתו משום שחב לה את חייו. היינקה התמסרה לתלמידיה, לימדה, האכילה וטיפלה בהם כמו אם שניה.

תומי בליץ נולד באנטוורפן. הילד נרדף בשל יהדותו והחל מפתח סלידה כלפי אנשים. עם כיבוש בלגיה בידי הנאצים נלקח אביו למחנה מעצר. תקופת המעצר החריפה את מחלת הכליות ממנה סבל והוא נפטר בשנת 1941. אלמנתו הסתירה את יהדותה, ושלחה את בנה למנזר פרנציסקני בבריסל. הילד לקה בקצרת, וסבל מגעגועים בלתי פוסקים אל אימו. בראיון עם שבתאי טבת הוא מספר על חלום חוזר שחלם בהקיץ באותה התקופה: חלמתי שאני שליט, והתנקמתי בסובבים אותי. הנזירות הענישו אותי, ורציתי לשבת בתוך מפציץ ולזרוק פצצה על הבניין. חיפשתי הצדקה לשנוא אנשים.

כדי לשרוד התרועעה הלנה עם חיילי הוורמאכט. בשנת 1944 הרתה לאחד החיילים הגרמנים ולבן שנולד קראה פטריק. בסוף המלחמה מסרה את שני בניה לפנימיה של פועלי אגודת ישראל באמסטרדם. בשנת 1950 נשפטה והורשעה בעוון שיתוף פעולה עם הנאצים. היא נדונה לשמונה שנות מאסר, אך זכתה בחנינה מטעם המלכה. את ילדיה הבריח ארגון העליה החשאית לישראל לפני הצהרת העצמאות. הקשר בין האם לבין הבנים ניתק. יתכן שהלנה חששה מפני הגעה ארצה, פן יחשף עברה.

שני הילדים טולטלו בין מעונות ופנימיות שונות. בהגיעו לגיל 16 הופסקה הקיצבה שקיבל תומי מטעם עליית הנוער, והוא נדרש למצוא עבודה לפרנסתו. מחלת הקצרת הקשתה עליו למצוא עבודה קבועה. תומי הסתבך בשורת פריצות. הוא הפך זר, קשוח להחריד, ומהלך אימים.

ב 21 באוגוסט 1957 נכנס תומי אל קולנוע צפון בתל אביב, כיוון אקדח אל הקופאי ודרש את הכסף שבקופה. מאוחר יותר סיפר שהחליט לשדוד את בית הקולנוע משום שמספר שבועות קודם לכן החמיץ לו הקופאי פנים. הקופאי המבוהל צעק, ותומי, שכעס על כך שהוא מקלקל לו את התוכניות, החל לירות לכל עבר תוך שהוא נמלט מבית הקולנוע. פיאטלי, שהמתין ליד הקופות בתקווה להשיג כרטיס לסרט, נורה ונפצע. לפני מותו, יומיים מאוחר יותר, הספיק למסור עדות מפורטת למשטרה.

בתקופה בה מעשי האלימות היו נדירים, העסיק הרצח את דמיונו של הציבור. תומי נלכד, נשפט ונשלח לכלא. הפסיכולוג של שירות בתי הסוהר קבע כי הוא מלא חרון ומסוכן. לאחר שלוש שנות מאסר, כתב מכתב לאלמנה פיאטלי בו הביע חרטה על מעשה הרצח. היינקה החלה לבקר אותו בבית הסוהר. היא זיהתה את כישרון המוסיקה שלו, ודאגה לממן שיעורי גיטרה עבורו. אתה מנגן יפה, אמרה לו, יש לך לב בפנים.

בהמלצתה של היינקה קיבל תומי חנינה לאחר 15 שנות מאסר. לאחר שיחרורו ניתק הקשר ביניהם. תומי התחתן והקים משפחה. הוא שינה את שמו בניסיון להתרחק מעברו, והתפרנס מהוראת מוסיקה. בשנת 2000 הואשם תומי בביצוע מעשים מגונים בתלמידותיו. הוא נשפט וריצה תקופת מאסר בכלא. ההורים בעיירה בה לימד והתגורר התנגדו לחזרתו אל העיירה לאחר שיחרורו.

היינקה יצאה למסע רוחני. היא התעמקה בבודהיזם, למדה יפנית וסנסקריט ותרגלה זן. באוגוסט 1977, ביום השנה ה- 20 לרצח בעלה, הטביעה עצמה באגם Chiem שבבוואריה ונקברה באחד האיים שבאגם.

סבל על סבל הסיפור הזה, כאב על כאב. ובתוך כל זה הנכונות הפשוטה, הצלולה, להפגש כשווים. אשה סובלת עם איש סובל – לא עוד רוצח וקורבן אלא בני אדם. רגע של חסד.

מקור:
ירון לונדון, "רצח בקולנוע צפון". ידיעות אחרונות 16.4.2003

סיפורי דהרמה (3): אינך חייב לירות ראשון 5 באוגוסט 2008

ככל שהפכו בכירי הממשל בתאילנד מושחתים יותר, כך גבר חוסר שביעות הרצון בקרב עמם, ויותר ויותר אנשים נמלטו אל היערות בדרום תאילנד כדי להצטרף אל המורדים. איזור דרום תאילנד הפך לאתר התנגשות אלימה בין כוחות הממשלה לבין המורדים. הכפריים באיזור נפגעו קשות מהמאבק האלים בין הכוחות.
כשאג'אן ג'מני (Ajahn Jumnien) החל ללמד במנזר במחוז נאסאן בשנת 1967, נאמר לו שמוטב לו לעזוב את האזור, משום שאם ישאר לבטח ירו בו. המשטרה סברה כי הוא קומוניסט התומך במורדים, המורדים סברו כי הוא מרגל של הממשלה. אלא שאג'אן סירב לעזוב.
בתגובה הציעו לו שני הצדדים את "הגנתם". אג'אן הסביר בנימוס כי הדהרמה היא מבטחו, וכי הוא יקבל אל שיעוריו את כל מי שירצה לבוא ולהקשיב. המקדש שלנו הוא מקום מקלט משדה הקרב של התשוקה, הסביר, שלום אמיתי לא יגיע כתוצאה משינוי חברתי.  יתכן שלשני הצדדים יש טיעונים צודקים, אלא שהשלום הפנימי יגיע כתוצאה מהדהרמה, כתוצאה מהחוכמה המכירה בהשתנות המתמדת של הקיום.
בסופו של דבר לימד אג'אן את כוחות הממשל שבכפר ואת המורדים שבהרים. גם החיילים וגם המורדים סיפרו לו שהם מפחדים למות, ומשום שהם מפחדים הם חייבים לירות ראשונים. אג'אן הקשיב. בביקורו הבא אצל החיילים, ובנפרד אצל המורדים, הביא להם קמעות ואמר: הקמע הזה הוא קמע "אל מוות". אני בירכתי את קמע המגן הזה, וכל עוד תענוד אותו לא תמות. עכשיו אינך חייב לירות ראשון.
במשך תשע שנים המשיך אג'אן ללמד באיזור. במהלך הזמן שימש כמתווך בין הממשלה לבין המורדים והכפריים ותיווכו איפשר להם לממש את הבטחת הממשלה לחנינה.

כולנו זקוקים למקום של נחמה, מקום של חמלה, מקום מקלט משדה הקרב של התשוקה. כשאנחנו באים לעזור, באים מתוך רצון להיטיב ולשנות, גם מעשה צנוע כמו הבטחה של הגנה, נכונות להקשבה ללא שיפוט או היכולת להכיל את פחדיו של האחר ללא הטפה, עשויה לשנות עולמות.

מתוך

Kamala Tiyavanich, Sons of the Buddha: The Early Lives of Three Extraordinary Thai Masters Wisdom Publications, 2007

סיפורי דהרמה (2): נקמתה של אם 31 ביולי 2008

בנה של אישה אחת נרצח על ידי נער אחר. הרצח היה סתמי ושרירותי: הנער ביקש להשתייך לכנופיה, והמבחן שנדרש לעבור כדי להוכיח את נאמנותו היה ביצוע רצח. חטאו היחיד של בנה של האישה היה שעבר ברחוב בזמן שהתבצע מבחן הקבלה לכנופיה.

במהלך המשפט הסתבר כי הנער הרוצח הוא בן למשפחה הרוסה, נזרק מבית ספר ולא זכה לכל עזרה מוסדית אחרת. בזמן הרצח התגורר לבדו ברחוב. הנער נשפט לשלוש שנים בכלא. לאחר שהוקרא גזר הדין,  נגשה אליו האישה, אימו של הנער שנרצח, ואמרה לו "אני אהרוג אותך".

במהלך שהותו בכלא, ביקרה אותו האישה באופן סדיר, שוחחה איתו מעט בכל ביקור והביאה עבורו מתנות שונות ביניהן מזון וכסף כדי לקנות סיגריות. לא היו לנער מבקרים אחרים שהתעניינו בשלומו. לפני שיחרורו שאלה אותו האישה מה תוכניותיו לאחר שישתחרר. הנער הגיב במבוכה ובבלבול. לא היו לו תוכניות. היא שאלה אם ירצה שתסדיר עבורו עבודה אצל מכר שלה. הוא ענה בחיוב. היא שאלה היכן יגור, והוא לא ידע מה לענות. לא היו לו בית או משפחה לחזור אליהם. היא הציעה שיבוא לגור בביתה, בחדר שהיה של בנה.

לאחר שמונה חודשים בהם גר עימה, אכל ממזונה ועבד בעבודה שהסדירה עבורו, הזמינה אותו האישה לשיחה.
אתה זוכר שהבטחתי שאהרוג אותך? שאלה.
מעולם לא שכחתי, ענה.
לא רציתי שהנער שהרג את בני ללא סיבה ימשיך לחיות על האדמה הזאת. זו הסיבה שבאתי לבקר אותך בבית הסוהר, בגלל זה סידרתי לך עבודה והזמנתי אותך לגור איתי. זו היתה דרכי לשנות אותך. עכשיו הנער הרוצח מת… אם תרצה תוכל להמשיך להשאר כאן, ואני אאמץ אותך לבן

את הסיפור הזה אני תמיד קוראת מתוך פליאה, ובכל פעם הקריאה מאתגרת מחדש. קל כל כך לענות באלימות על אלימות. לנקום, לאסור, להעניש. ולא לשנות דבר. ויחד עם זאת, ישנן דרכים רבות להרוג, לנקום. אפשר להפריד בין הרוצח לבין הרצח, לראות את האדם ולהרוג בנחישות את המעשה, לשנות את התנאים שהובילו לאלימות. אין שום דבר כנוע במאבקה של האמא הזאת על שמירת צלם האנוש שלה, של בנה ושל הנער שהיה רוצח.
בתמונה: קנון [אלת החמלה היפאנית] עם צבי, ציור של Mayumi Oda

הסיפור לקוח מתוך:

Jack Kornfield, The Art of Forgiveness, Lovingkindness and Peace (Bantam, 2002)

הסיפור מופיע גם ברשומה שכתבתי על הלינץ' בשפרעם