אחיותי, אתן פשוט מטומטמות 14 ביוני 2006
Posted by Keren Fite in פמיניזם בנעלי בית.Tags: אופרה וינפרי, אנורקסיה, בלונדינית מטומטמת, בנות מטומטמות, דיכוי, פינק, תרבות צרכנית, תרבות רזון
4 comments
הוידאו-קליפ של פינק לשיר "בנות מטומטמות" שודר לראשונה ב- MTV בחודש ינואר, וזוכה מאז לשפע תגובות מעורבות, מאהדה והסכמה ועד ביקורת.
פינק לועגת במילות השיר ובדימויים החזותיים בוידאו-קליפ לדימוי הבלונדינית המטומטמת, שעיקר קיומה נשען על מראה חיצוני, קניות וחיבתם של גברים. מעבר ללעג הארסי, פינק מכוונת חיצי ביקורת כנגד אידאל הרזון הנשי, שגורם לבנות ללקות באנורקסיה, וכנגד אידאל היופי הנשי, הרחוק מהמציאות, שגורם לנשים להתמסר לסכין המנתחים הפלסטיים.
הוידאו-קליפ מציג נערה במועדון ריקודים המקיאה בשירותים כשהיא מצהירה "אני אהיה רזונת", ואשה השוכבת על שולחן הניתוחים, מסומנת לקראת הניתוח שיהפוך אותה למגנט-גברים, לאחר שנדחתה במועדון הכושר לטובת נערה בעלת שדיים עצומי מימדים.
במקביל לשאלה האירונית "מה קרה לחזון האשה-הנשיאה ?", השיר תוקף ידועניות בנוסח פאריס הילטון, שהפכו את הטימטום לקריירה, ועבורן נוצר כינוי הלעג מְפוּרְסְתוּמָה (celebutard).
הטענה הרווחת כנגד הוידאו-קליפ היא שפינק תוקפת באגרסיביות את הנשים, במקום לתקוף את השיטה המדכאת אותן. אידיאל היופי הנשי הרזה והמושלם בו מאביסה התרבות הפופולרית את בני הנוער, מציב את האשה החכמה כניגוד לאשה היפה, והתרבות הצרכנית היא המציגה את האשה כאובייקט מין שזכות קיומו תלויה בתשומת לב גברית, ומעודדת שטחיות נשית על חשבון חשיבה עצמאית.
בראיון עם אופרה וינפרי מסבירה פינק שהתכוונה לבקר את הנשים המשתפות פעולה עם הדיכוי. לטענתה, טמטום נשי כיום הוא אקט פרפורמטיבי בו בוחרות נשים צעירות על מנת להתקדם בחברה שלא מאפשרת להן הצגה לגיטימית של יכולותיהן האינטלקטואליות. האירוניה היא, שפינק עצמה השתמשה באסטרטגיה דומה במהלך השלבים הראשונים בקריירה המוסיקלית שלה. למרות זאת, ואולי דווקא בגלל התנסותה האישית, היא טוענת "הצירוף 'אשה חכמה וסקסית' לא צריך להתפס כבלתי אפשרי". בשיר עצמו היא מבקשת לראות יותר נשים שאפתניות, גם אם מחיר השאפתנות הנשית הוא דחייה חברתית.
יותר משהיא תוקפת את ה"בנות המטומטמות" עצמן, פינק מוחה כנגד העוצמה האדירה של התרבות הפופולרית השוטפת את מוחן של הנשים. היא-עצמה מופיעה בוידאו-קליפ כמי שזועקת כנגד העוול, ובו זמנית כמי שמהווה קורבן שלו, או, לחילופין, כמי שמנצלת, שלא לטובתה, את דימוי הבלונדינית המטומטמת: כאשה בחליפה מחוייטת, כזמרת העוגבת על מכונית מלאה קצף, כנערה המנסה נואשות לזכות בתשומת לב גברית והבוחרת, בלית ברירה, לעבור ניתוחים פלסטיים שונים, כבלונדינית מטומטמת העוסקת בקניות, וכנערה אנורקטית המקיאה כדי להיות רזה.
הביקורת הארסית מצביעה באכזריות על מלכודת הדיכוי, אך אינה מצליחה להציע דרך חלופית מעבר לדיכוטומיה בין נשים-מדוכאות / גברים-שליטים. השיר מציג ילדה הצופה בכל הדימויים הנשיים בטלויזיה, ובוחרת לבסוף לצאת למשחק פוטבול במקום לשחק בבובות. למעשה, כדי לצאת ממשוואת הדיכוי הנשי הילדה נדרשת לבחור בסממנים גבריים, חליפת עסקים או משחק פוטבול, שנתפסים כסמלים של עוצמה, ואין אף מודל חיקוי המציג את מודל האשה החכמה, הסקסית והשאפתנית כמודל לגיטימי או מציאותי.
קישורים נלווים:
יוצאות מעבדות לחירות: ארבע בנות שואלות על שחרור האשה 11 באפריל 2006
Posted by Keren Fite in פסח, שירי חג מועד ונופל.Tags: ארבע בנות, דיכוי, מגדר, סבל, עבדות, פמיניזם, שונות, שיחרור
add a comment
פמיניסטית? אני?!
לאחרונה הזדמן לי לפגוש נשים שהצהירו בפני ש"כל הענין הפמיניסטי הזה רחוק ממני". חלקן טענו שעידן השיוויון בין המינים כבר כאן, ואפשר להפסיק את המלחמה. אחרות טענו שאינן אוהבות את הפמיניסטיות.
אפשר לטעון שהפמיניזם זוכה ליחסי ציבור גרועים, או, לחילופין, שנשים רבות שופטות את מידת השיחרור של נשים אחרות לפי טווח העצמאות האישית שהן חוות. "פמיניסטית" נתפסת כ"שורפת חזיות", לוחמנית, צעקנית וכוחנית, תכונות המיוחסות לגברים ומנוגדות לתפיסה הרווחת של נשיות. בנוסף, ראייה צרה, מנקודת מבט אישית, גורמת לנשים, שמעמדן החברתי והכלכלי מאפשר להן ללמוד, לפתח קריירה מקצועית ולחוש עצמאות יחסית בחייהן, לדמות בנפשן שאבד הכלח על המאבק לזכויות הנשים.
פסח, הזמן בו אנו חוגגות יציאה מעבדות לחירות, הוא זמן מתאים לבחון מחדש את הנחות היסוד שלנו בנוגע לשחרור האשה.
על ארבע בנות דיברה התורה: החוקרת, הלא-פמיניסטית, חסרת המודעות, ושאינה יכולה לשאול
הבת המחפשת עבר המאפשר לה קיום, מה היא שואלת?
מדוע לא נמנות הנשים בקרב 600,000 שיצאו ממצרים? מדוע משה מצווה על הגברים להתרחק מנשים, ורומז כי אין מקום לנשים בזמן התגלות האל?
בת זו מבינה את חשיבות הזיכרון הלאומי ואת מרכזיותו של זיכרון זה ביצירת זהות. למדו אותה כי ההסטוריה נוצרת בידי מי שמספרות את סיפורן. אם לא נמנו נשים בקרב היוצאים ממצרים, זוהי אחריותה למלא את החללים בנאראטיב ההגדה.
הבת המבקשת למחוק את שונותה, מה היא שואלת?
מדוע אתן מתעקשות לדחוף את הנשים לכל טקסט, ולמה שאלות של מגדר חשובות לכן כל כך?
"לכן ולא לי המאבק הזה", אומרת בת זו, ומוחקת את מאבקן של דורות הנשים שקדמו לה. ספרו לה על הדרך שעברתן בדרך אל שולחן הסדר, ספרו על הנשים בנות זמננו שאינן יכולות לשאול (המוכות, העגונות, האנוסות, הנמכרות לזנות, המושתקות), הזכירו לה שגם אם נדמה לה שיצאה ממצרים ושאבד הכלח על שאלות של מגדר ושחרור האשה, במצב העניינים הנוכחי, כהרף עין יכולה היא למצוא עצמה במצבן, משועבדת במצרים של כאן ועכשיו.
הבת שאינה יודעת שיש לה מקום בשולחן הסדר, מה היא שואלת?
מה זאת?
בת זו אינה יודעת ששאלתה היא חלק ממסורת הסדר. למדו אותה כי ההגדה הינה דיון מורחב בשאלות של חירות. שאלתה היא חלק מהשיח, חלק מהטקסט המתהווה בכל דור ודור. שאלות, מטבען, הן פתח ליצירת מודעות.
הבת שאינה יכולה לשאול, מה היא שואלת?
רק בכיה החרישי נשמע, רק קול סבלה.
לבת זו אין די חירות על מנת לשאול שאלות. היא נתונה עדיין בשיעבוד. היא מזכירה לנו את העבדות המושתקת של נשים, הנמשכת גם בימינו: נשים מסורבות גט, נשים הנסחרות כצעצועי מין, נשים הכופפות עצמן לאידאל יופי לא מציאותי, נשים המשעבדות חייהן למעשה הלוליינות של אמהות-מושלמת-וקריירה-גם, נשים שנשללת מהן הזכות על גופן, נשים מוכות, נאנסות, נרצחות.
העבדות המושתקת מתקיימת בקרבנו בצורות שונות. קולות הסבל העולים ממציאות אפלה זו מחייבים אותנו להמשיך ולהשמיע קול, לקרוא דרור לכולן, בכל הארץ.
* רשומה זו מבוססת בחלקה על קטע מתוך הגדת "מעיין" המופיע באתר Ritualwell.org.
על תפוז בקערת הסדר, שפרה ופועה וכוס מרים ב"הגדה אחרת: לספר את סיפורה".
קישורים נוספים:
גרסה שונה לארבע הבנות אצל שלומית הברון
יעקב נגן על חמץ והחמצה
